פרק ו, משנה ב: המוכר לחבירו תבואה, הרי הקונה מקבלה על דעת שיש בה רובע קב של לכלוך לכל סאה, אך לא יותר מכך. הקונה תאנים, מקבל זאת על דעת שעשר מתוך מאה יהיו מתולעות. הקונה מרתף יין, מקבל זאת על דעת שעשר חביות מתוך מאה יהיו מקולקלות [והיינו כשמכר לו בלשון 'מרתף זה של יין', ומכרו לו לצורך תבשילים]. הקונה קנקנים בשרון, שזו ארץ מישור והטיט שם אינו נשרף היטב, מקבל זאת על דעת שעשרה קנקנים מתוך מאה יהיו מקולקלים.
משנה ג: הקונה יין מחבירו והניחו בכליו, ולאחר זמן החמיץ, אין המוכר חייב באחריותו. אך אם ידוע שיין של מוכר זה מחמיץ, ואמר לו הקונה שרצונו להשתמש ביין מעט מעט לצורך תבשילים, הרי זה מקח טעות. המוכר לחבירו 'יין מבושם', עליו לתת לו יין שיתקיים עד חג השבועות. ואם מכר לו 'יין ישן', צריך לתת לו יין מהשנה הקודמת. מכר לו 'יין מיושן', עליו לתת לו יין מלפני שלש שנים.
משנה ד: המוכר לחבירו קרקע כדי שיבנה שם הקונה בית, וכן הנותן לחבירו קרקע כדי שיבנה שם בית חתנות לבנו או בית אלמנות לאשתו, ולא פירשו את גודל הבית, לרבי עקיבא שיעור בית סתם הוא ארבע אמות על שש אמות, ולרבי ישמעאל זהו גודל של רפת בקר, ואילו השיעור של בית קטן שש על שמונה אמות, ובית גדול שמונה על עשר. שיעור טרקלין הוא עשר על עשר אמות. גובה כל אחד מהבתים הוא כמחצית אורכו ומחצית רוחבו. ורבן שמעון בן גמליאל אומר, הכל כבנין ההיכל [י"א שמסכים לתנא קמא, וי"א שתמה על תנא קמא, ולדבריו הכל כמנהג המדינה].
משנה ה: מי שיש לו בור מים לפנים מבית חבירו, ויש לו זכות מעבר דרך בית חבירו, רשאי להכנס ולצאת רק בשעה שדרך בני אדם להכנס ולצאת, ואינו רשאי להכניס את בהמתו לשתות שם, ולכל אחד מהם יש מפתח משלו, כדי שלא יוכל להכנס אלא בשעה שבעל הבית נמצא.
משנה ו: מי שיש לו גינה לפנים מגינת חבירו, וזכות מעבר דרך גינת חבירו, רשאי להכנס רק בזמן שדרך בני אדם להכנס, ואינו רשאי להכניס לשם סוחרים הקונים את פירות גינתו, ואינו רשאי להכנס משם לשדה אחרת, ובעל השדה החיצונית רשאי לזרוע בקרקע של אותה הדרך. אך אם הסכימו שניהם שתהיה לבעל הגינה הפנימית דרך מהצד, הרי היא שלו לגמרי, ונכנס ויוצא בה מתי שירצה, ומכניס דרכה סוחרים, ומכל מקום אינו רשאי להכנס משם לשדה אחרת, ושניהם אינם רשאים לזרוע את הדרך.
