משנה ז: הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד, קָנָה. מָדַד וְלֹא מָשַׁךְ, לֹא קָנָה. אִם הָיָה פִקֵּחַ, שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמָן. הַלּוֹקֵחַ פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְאִם הָיָה בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע וְתָלַשׁ כָּל שֶׁהוּא, קָנָה:
משנתנו מבארת את דרכי הקנינים במטלטלין: הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, ופסקו ביניהם את המחיר על כל מידה ומידה, ומָשַׁךְ הלוקח את הפירות, וַאפילו אם לֹא מָדַד את הפירות, קָנָה, ובתנאי שהיתה המשיכה בסימטא או בחצר השייכת לשניהם, אבל ברשות הרבים אין משיכה קונה. אבל אם מָדַד המוכר את הפירות ללוקח ברשות הרבים, וְלֹא מָשַׁךְ, אפילו אם בעת המדידה הכניס את הפירות לכליו של הקונה, לֹא קָנָה, לפי שאין המדידה נחשבת למעשה קנין, ואין כליו של הלוקח קונים לו ברשות הרבים [אבל אם הלוקח עצמו מדד את הפירות, הרי קנאם בהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום]. אִם הָיָה הלוקח פִקֵּחַ, וחושש שהמוכר יחזור בו מהמקח קודם שיעשה קנין, שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמָן של הפירות, ואז נחשבים הפירות כמונחים ב'חצר' של הקונה, וזוכה בהם הקונה בקנין חצר.
הַלּוֹקֵחַ [-הקונה] פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, ויעשה בכך מעשה הגבהה. וְאִם הָיָה הפשתן בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, ואמר לו המוכר לך ותייפה את השדה עבורי, ובשכר זה תקנה את כל מה שמחובר לקרקע, וְתָלַשׁ אפילו פשתן כָּל שֶׁהוּא לתיקון הקרקע, קָנָה בדמי שכירותו את כל הפשתן המחובר לקרקע.
