משנה ג: מִדָּה בַחֶבֶל אֲנִי מוֹכֵר לְךָ הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, בִּטֵּל הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר מִדָּה בַחֶבֶל. הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר מִדָּה בַחֶבֶל, בִּטֵּל מִדָּה בַחֶבֶל הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, דִּבְרֵי בֶן נַנָּס. בְּסִימָנָיו וּבִמְצָרָיו, פָּחוֹת מִשְּׁתוּת, הִגִּיעוֹ. עַד שְׁתוּת, יְנַכֶּה:
כפי שהתבאר לעיל, משמעות לשון 'מידה בחבל' היא שהמכירה היא במדויק, ואילו לשון 'הן חסר הן יתר' היינו שלא במדויק, ומשנתנו מבארת את הדין באופן שאמר האדם שתי לשונות הסותרות זו את זו:
האומר לחבירו 'מִדָּה בַחֶבֶל אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר', ומתחילת דבריו משמע שהמכירה היא במדויק, ואילו מסוף דבריו משמע שאינו מוכר במדויק, בִּטֵּל לשון 'הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר' את הלשון 'מִדָּה בַחֶבֶל', והרי זה כאומר שמכירתו היא שלא במדויק. ואם אמר שימכור לו 'הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, מִדָּה בַחֶבֶל', בִּטֵּל לשון מִדָּה בַחֶבֶל את מה שאמר הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, דִּבְרֵי בֶן נַנָּס, כיון שהוא סובר שתופסים את הלשון האחרון של האדם, ולכן בכל מקרה שאמר שתי לשונות הסותרות זו את זו, הולכים אחר הלשון האחרונה [אמנם חכמים חולקים ואומרים שיש ספק בדבר, אם הולכים אחר לשון ראשון או אחר לשון אחרון, והמוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון שהקונה הוא ה'מוציא' מהמוכר, אינו נוטל אלא כפחות שבלשונות].
אמר המוכר ללוקח הריני מוכר לך בית כור קרקע זו, בְּסִימָנָיו וּבִמְצָרָיו – נתן לו סימנים בשדה וציין את גבולותיה, והתברר ששיעור הקרקע אינו בית כור במדוייק, אם היה ההפרש פָּחוֹת מִשְּׁתוּת – פחות משישית יותר מבית כור או פחות מבית כור, הִגִּיעוֹ – חל המקח, ואין אחד מהם צריך להחזיר או להוסיף על המקח. ואם היה ההפרש יותר משתות או עַד שְׁתוּת במדויק, ולא פחות, יְנַכֶּה מהתשלום אם היה ההפרש לרעת הלוקח, ויוסיף אם היה ההפרש לטובתו.
