משנה א: מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים, הַבָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ. נְכָסִים מֻעָטִין, הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן אוֹמֵר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:
כפי שהתבאר לעיל, באחד מתנאי הכתובה מתחייב הבעל לאשתו שאם ימות ויניח בנים ובנות, אף שהבנים יורשים את נכסיו, הבנות יהיו ניזונות מנכסיו עד שיינשאו או יתבגרו. המשניות הבאות עוסקות באופנים שונים של קיום התחייבות זו:
מִי שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים, כלומר, שלאחר שיטלו את צרכי מזונות הבנות עד בגרותן ישאר ממון לבנים, אזי הַבָּנִים יִירְשׁוּ את הנכסים, וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ. אך אם השאיר רק נְכָסִים מֻעָטִין, הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ מאותם נכסים מועטים, וְהַבָּנִים אינם יורשים כלום, אלא יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן אוֹמֵר, הרי מעיקר הדין הבנים יורשים, ותנאי הכתובה רק נותן זכות לבנות לקבל מזונות מאותה ירושה, אך אין סברא לומר שעתה יהא כח הבנות עדיף מכח הבנים, שהרי יכול הבן לומר, וכי בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר, וראוי לירש מן התורה, הִפְסַדְתִּי יותר מן הבנות, אלא הבנים והבנות ניזונים יחד מהירושה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. [אמנם תנא קמא סובר שרק הבנות ניזונות, כיון שתנאי הכתובה הוא חיוב ושעבוד שחל על נכסי האדם לפני נישואיו, וחלק זה של הנכסים הופקע מירושת הבנים, ולכן אינם יורשים וגם אינם ניזונים מהנכסים, אלא הבנות לבדן ניזונות מהנכסים].
