משנה א: אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז. אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, מָצָא פֵרוֹת מְפֻזָּרִין, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי, חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל כְּלֵי אַנְפּוּרְיָא אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:

פרק זה עוסק בדיני השבת אבידה, ומפרט את דינם של מיני המציאות השונים שאדם עשוי למצוא:
אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ – רשאי המוצאן ליטול לעצמו, וְאֵלּוּ מציאות חַיָּב האדם לְהַכְרִיז עליהם, ולהחזירם לבעליהם.

מפרטת המשנה, אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, מָצָא פֵרוֹת מְפֻזָּרִין, שמן הסתם התייאשו מהם הבעלים והפקירום, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת – עומרים קטנים של תבואה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שהכל דורכים עליהם, ואפילו אם היה בהם סימן, נשחק ואבד, וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה – תאנים מיובשות המעוכים יחד בעיגול, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם – של אופה, שהכל עשויים בתבנית אחת ואין בהם סימן, מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, שהכל חורזים אותם בצורה דומה, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר כדרך שהכל חותכים, במשקל שוה, וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן, קודם שהגיעו לבית האומן, ואין בהם סימן, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן – פשתן סרוק העומד לטוויה, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן – צמר צבוע באדום, וסרוק כצורת לשון, כל הדברים הללו אין בהם סימן, ולכן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ – של המוצאם דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל דבר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי מדרך הרגילות, חַיָּב לְהַכְרִיז, כֵּיצַד, מָצָא עִגּוּל של דבילה וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, או שמצא כִּכָּר לחם וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת, הרי זה סימן, ועליו להכריז עליהם, ויתן בהם הבעלים סימן ויחזירם לו [אבל רבי מאיר סובר, שמא נפלו שם המעות או החרס מעצמם, ואין זה סימן].

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל כְּלֵי אַנְפּוּרְיָא – כל כלי חדש, שעדיין אין בעליו מכירים אותו בטביעות עין, אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז עליו, אבל כלים ישנים שבעליהם מכירים אותם בטביעות עין, ומצאם במקום שתלמידי חכמים מצויים, צריך להכריז, כיון שתלמיד חכם נאמן לומר שהוא מכיר את המציאה בטביעות עין שהיא שלו, ומחזירים לו ללא סימן.