משנה ו: כָּל הָאֻמָּנִין שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵן. וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ טֹל אֶת שֶׁלָּךְ וְהָבֵא מָעוֹת, שׁוֹמֵר חִנָּם. שְׁמֹר לִי וְאֶשְׁמֹר לָךְ, שׁוֹמֵר שָׂכָר. שְׁמֹר לִי, וְאָמַר לוֹ הַנַּח לְפָנַי, שׁוֹמֵר חִנָּם:
כָּל הָאֻמָּנִין – קבלנים המקבלים עבודה לעשות בביתם, שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵן על אותו החפץ שהם עוסקים בו, וחייבים בגניבה ואבידה, לפי שיש להם הנאה מכך שהם יכולים לתפוס את החפץ כ'משכון' עד שישלמו להם את שכרם.
וְכֻלָּן – כל האומנים, שֶׁסיימו את מלאכתם ואָמְרוּ לבעל החפץ טֹל אֶת שֶׁלָּךְ וְאחר כך הָבֵא מָעוֹת, הרי גילה האומן דעתו שאינו תופס את החפץ תמורת שכרו, ונעשה מכאן והלאה שׁוֹמֵר חִנָּם, הפטור מגניבה ואבידה, וחייב רק בפשיעה.
האומר לחבירו שְׁמֹר לִי היום וְאֶשְׁמֹר לָךְ מחר, הרי כל אחד מהם נחשב שׁוֹמֵר שָׂכָר, כיון שתמורת שמירתו היום ישמור לו חבירו ביום אחר.
האומר לחבירו שְׁמֹר לִי חפץ זה, וְאָמַר לוֹ 'הַנַּח לְפָנַי', הרי זה שׁוֹמֵר חִנָּם [אבל אם אמר לו רק 'הנח', או 'הנח לפניך' אינו נחשב אפילו כשומר חנם, ופטור לגמרי].
