משנה ח: הֵיכָן פִּקְדוֹנִי, אָמַר לוֹ נִגְנָב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי, וְאָמַר אָמֵן, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם:
משנתנו ממשיכה ומבארת את חילוקי הדינים בין המודה מעצמו בגנבתו לבין מי שעדים מעידים על כך:
אמר התובע לנתבע, הֵיכָן פִּקְדוֹנִי, אָמַר לוֹ הלה, 'נִגְנָב'. אמר לו התובע, מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי, וְאָמַר הנתבע אָמֵן, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, ואינו משלם חומש ואשם, כיון שלא הודה מעצמו, וכפי שהתבאר במשנה לעיל, אין עדים מחייבים חומש ואשם. אך אם הוֹדָה מֵעַצְמוֹ, אינו משלם כפל, כיון שהמודה בקנס, פטור, שנאמר בענין חיוב כפל (שמות כב ח) 'אשר ירשיעון אלוהים', והיינו שיחייבוהו הדיינים על פי עדים, ולא שיחייב את עצמו בהודאתו, אלא מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם.
