משנה י: הָאוֹמֵר לִבְנוֹ, קוֹנָם אִי אַתָּה נֶהֱנֶה מִשֶּׁלִּי, אִם מֵת, יִירָשֶׁנּוּ. בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ, אִם מֵת, לֹא יִירָשֶׁנּוּ, וְיַחֲזִיר לְבָנָיו אוֹ לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ, לֹוֶה, וּבַעֲלֵי חוֹב בָּאִין וְנִפְרָעִים.
המשנה מביאה דין נוסף הדומה לנידון של המשנה הקודמת, בענין אדם שאינו יכול להנות מירושת אביו:
הָאוֹמֵר לִבְנוֹ 'קוֹנָם אִי אַתָּה נֶהֱנֶה מִשֶּׁלִּי', כלומר, ייאסר עליך כקרבן כל הנאה שתהנה מממוני, אִם מֵת האב, יִירָשֶׁנּוּ, כיון שלאחר מותו אין זה 'ממונו' של האב, אלא של הבן, שהרי ירשו. אך אם אמר לו האב שייאסרו עליו נכסיו 'בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ', הרי שאסרם עליו גם לאחר מיתתו, ולכן אִם מֵת האב, לֹא יִירָשֶׁנּוּ בן זה, כלומר, אף שירש את חלקו אסור לו ליהנות ממנו, וְיַחֲזִיר את חלקו לְבָנָיו, אוֹ לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ ממון והוא זקוק לחלק ירושתו, לֹוֶה מאחרים, וּבַעֲלֵי חוֹב אלו בָּאִין וְנִפְרָעִים – גובים את חובו מחלק ירושתו, ואין זו נחשבת הנאה האסורה מממון אביו, שהרי שנינו במסכת נדרים שאם אדם הדיר את חבירו הנאה מנכסיו, רשאי לפרוע את חובותיו.
