משנה ד: זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן וְזֶה בָּא בְּכַדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ, נִסְדְּקָה חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ, וְשָׁפַךְ זֶה אֶת יֵינוֹ וְהִצִּיל אֶת הַדְּבַשׁ לְתוֹכוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. וְאִם אָמַר, אַצִּיל אֶת שֶׁלָּךְ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי, חַיָּב לִתֵּן לוֹ. שָׁטַף נָהָר חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵרוֹ, שֶׁלּוֹ יָפֶה מָנֶה וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מָאתַיִם, הִנִּיחַ זֶה אֶת שֶׁלּוֹ, וְהִצִּיל אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ, אֲנִי אַצִּיל אֶת שֶׁלָּךְ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי אֶת שֶׁלִּי, חַיָּב לִתֵּן לוֹ:
משנתנו עוסקת בדינו של אדם שהציל את ממון חבירו על ידי הפסד ממון עצמו, האם ומתי חייב חבירו לשלם לו את הפסדו:
היו שני בני אדם מהלכים בדרך, זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן, וְזֶה בָּא בְּכַדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ, נִסְדְּקָה חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ, והחל הדבש לזוב מתוכה, וְכיון שהדבש יקר יותר מהיין, שָׁפַךְ זֶה אֶת יֵינוֹ, וְהִצִּיל אֶת הַדְּבַשׁ על ידי ששפכו לְתוֹכוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ – אינו מקבל אלא שכר פעולתו, כסתם פועל, ואין בעל הדבש צריך לשלם לו על היין שהפסיד. וְאִם אָמַר בעל היין לבעל הדבש קודם ששפך את יינו, 'אַצִּיל אֶת שֶׁלָּךְ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי', חַיָּב לִתֵּן לוֹ דמי יינו (ואף שהתבאר לעיל שאם ממון האדם עומד להאבד על ידי נהר וכדומה הרי הוא הפקר, מדובר כאן כשחבית הדבש כרוכה באופן שאין כל הדבש נאבד מיד, ויכול גם הבעלים להצילו, ולכן אינו נחשב הפקר).
שָׁטַף נָהָר חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵרוֹ, והחמור שֶׁלּוֹ יָפֶה (-שוה) רק מָנֶה, וְהחמור שֶׁל חֲבֵרוֹ שוה מָאתַיִם, ומחמת כן הִנִּיחַ זֶה אֶת שֶׁלּוֹ, וְהִצִּיל אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ – אין חבירו חייב לשלם לו אלא את דמי פעולתו, כפועל, ולא את דמי חמורו שאבד. וְאִם אָמַר לוֹ מתחילה אֲנִי אַצִּיל אֶת החמור שֶׁלָּךְ, וְאַתָּה נוֹתֵן לִי אֶת דמי החמור שֶׁלִּי, חַיָּב הלה לִתֵּן לוֹ.
