מסכת ביצה, פרק ד, שיעור 39

שנינו במשנה, 'מַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן, אֲבָל לֹא בְּעֵצִים שֶׁבַּמוּקְצֶה'. אוֹקְמָהּ – העמיד רַב כַּהֲנָא את משנתנו כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה – שהוא סובר שיש איסור מוקצה, ולכן אסור להשתמש בעצים שאינם מוכנים להסקה, וְהַאי – ומה שאמרה המשנה דְּמַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן, ואין התבן נחשב מוקצה, היינו בְּתִּיבְנָא סַרְיָּא – בתבן שהסריח, דְּאִית בֵּיהּ קוֹצֵי – שיש בו קוצים, ואינו ראוי להשתמש בו לבניה, ולא למאכל בהמה, דְּלֹא עַבְדֵי לֵיהּ אוֹצָר – שאין שומרים אותו, ואינו ראוי לשום דבר מלבד הסקה, ולכן אינו נחשב מוקצה ביום טוב.

משנה

אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסֻּכָּה, אֶלָּא מִן הַסָּמוּךְ לָהּ, ובגמרא יבואר דין זה.

מְבִיאִין ביום טוב עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה, אבל רק מִן הַמְּכֻנָּס – מעצים שנאספו למקום אחד מבעוד יום, ואיסוף זה נחשב כהכנתם לשימוש, ולכן אינם מוקצים, וכן מביאים עצים מִן הַקַרְפַּף – מקום המוקף מחיצות, וַאֲפִילוּ מִן הַמְּפֻזָּר, כיון שעצים אלו, אפילו אם הם מפוזרים, כיון שהם מוקפים מחיצות נחשבים הם כמוכנים לשימוש, ואינם מוקצים. אֵיזֶהוּ קַרְפַּף, כָּל שֶׁהוּא סָמוּךְ לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁנִּכְנָסִין בּוֹ בְּפוֹתַחַת – על ידי מפתח, וַאֲפִילוּ בְּתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת, ובגמרא יבוארו דבריהם.

גמרא

שנינו במשנה, 'אין נוטלין עצים מן הסוכה, אלא מן הסמוך לה'. ודין זה לא נאמר ביום טוב של סוכות (ולהלן יבוארו דיני סוכת מצוה בסוכות) אלא ביום טוב של פסח או עצרת, והבינה הגמרא שהאיסור הוא ליטול מעיקר הסכך, ומותר לקחת מ'הסמוך' לסכך, והיינו העצים המונחים על גבי הסכך. תמהה הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה הלקיחה מִן הַסֻּכָּה – מעיקר הסכך, דְּלֹא – שאסור ליטול משם עצים ביום טוב, הרי זהו מִשּׁוּם דְּקָא סָתַר אָהֳלָא – שהוא סותר בכך את האוהל, ואם כן מִסָּמוּךְ לָהּ נַמִי – גם אם נוטל מהעצים שעל גבי הסכך קָא סָתַר אָהֳלָא, דכיון שהעצים המונחים על הסכך בטלים אליו, הרי כל אחד מהעצים נחשב חלק מהסכך, ואף שנשאר חוץ ממנו עצים נוספים, מכל מקום נטילתו של כל עץ ועץ נחשבת כסתירה של הסכך.

מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מַאי – מה כוונת המשנה בלשון 'מִן הַסָּמוּךְ לָהּ', מִן הַסָּמוּךְ לַדְּפָנוֹת, כלומר, אם נעץ מקלות עץ בסמוך לדפנות הארוגות יחד, אין מקלות אלו נחשבים חלק מהדפנות, כיון שאינם ארוגים עמהם, ואין בנטילתם משום סתירת דפנות האהל, ואין זה דומה לסכך, שכיון שאינו ארוג ממילא כל עץ ועץ נחשב חלק מהסכך, ונטילתו נחשבת סתירה. תירוץ נוסף: רַב מְנַשְׁיָא אָמַר, באמת לשון 'מן הסמוך לה' היינו על עצים הסמוכים לסכך, אך משנתנו עוסקת בְּאִיסוּרַיְתָא – בחבילות קנים קשורות שהניחם על גבי הסכך, וכיון שלא התיר האדם את קישוריהן הרי זו ראיה שלא ביטלם לסכך, ולכן הנוטל מהם עצים אינו נחשב כסותר.