מסכת ביצה, פרק ד, שיעור 38

משנה

הַמֵּבִיא ביום טוב כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בדרך היתר, כגון בתוך תחום שבת, או שהניח עירובי תחומין, לֹא יְבִיאֵם בְּסַל וּבְקוּפָּה, על ידי שיניח ארבעה או חמשה כדי יין יחד, כיון שדבר זה נראה כדרך הנהגה של ימות החול, שנושאים משאות כבדים, אֲבָל מֵבִיא הוּא כד אחד או שני כדים עַל כְּתֵפוֹ, אוֹ כשמחזיקם לְפָנָיו.

הַמּוֹלִיךְ ביום טוב אֶת הַתֶּבֶן, להשתמש בו להסקה, לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֻּפָּה לַאֲחוֹרָיו כדרך שמוליכים אותו בחול, אֲבָל מְבִיאָה הוּא בְּיָדוֹ, לְפָנָיו.

דין נוסף, וּמַתְחִילִין להשתמש ביום טוב בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן לצורך הסקה, ואף על פי שלא התחיל עדיין להשתמש בו קודם יום טוב, ובגמרא יבואר מדוע אינו נחשב מוקצה, אֲבָל לֹא מתחילים להשתמש בְּעֵצִים שֶׁבַּ'מוּקְצֶה', והיינו עצים המיועדים לבניה המונחים ברחבה שמאחורי הבתים, המכונה 'מוקצה', ואין דרך להשתמש בעצים אלו להסקה אלא רק לבניה, והרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס, ואסור להשתמש בהם ביום טוב להסקה.

גמרא

שנינו במשנה, 'המביא כדי יין ממקום למקום, לא יביאם בסל ובקופה, אבל מביא הוא על כתפו או לפניו'. תַּנָּא – שנינו בברייתא, אִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת – אם אינו יכול להביא את כדי היין בדרך שינוי, כגון שהזמין אורחים רבים, וצריך להביא להם כדי יין רבים ביחד, מֻתָּר לקחתם בדרך רגילה.

אַתְקִין רָבָא – תיקן רבא תקנה זו בַּעיר מְחוֹזָא, שישאו משאות בדרך שונה מדרך הנשיאה ביום חול, ולכתחילה יש לשנות לאופן שהנשיאה קלה יותר, ואם אי אפשר להקל יש לשנות לאופן אחר אף שאינו קל יותר, ובלבד שלא תהא הנשיאה קשה יותר, וכך תיקן, דְּדָּרוּ בְּדּוּחְקָא – משא שבדרך כלל אדם יחיד נושא על כתיפו בדוחק ובקושי, לִידְרוּ בְּדִיגְלָא – יש לישא אותו ביום טוב במקל מיוחד שיש לו שיניים, קלשון, ונועץ אותם בשולי הכלי ומוביל אותו, ואופן זה קל יותר מנשיאה על הכתף. דְּדָּרוּ בְּדִיגְלָא – משא שרגילים לישא במקל כזה, לִידְרוּ בְּאַגְדָא – ישאו את המשא שני בני אדם במקל על כתפיהם. דְּדָּרוּ בְּאַגְדָא – משא שדרך לישא אותו במקל על הכתפיים, לִידְרוּ בְּאַכְּפָא – יש לישא אותו באותו מקל אך לא יניחו את המקל על כתפיהם, אלא ישאוהו בידיהם, דְּדָּרוּ בְּאַכְּפָא – משא שרגילים לישא שני בני אדם בידיהם, ואין אפשרות לישא אותו בשינוי, נִפְרוֹס סוּדְרָא עֲלֵיהּ – יפרוס סודר על גבי המשא, להיכר בעלמא. וְאִם לֹא אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת כלל, כגון שאין לו סודר לכסות את המשא, מֻתָּר לישא אותו גם ללא שינוי כלל.

אָמַר לֵיהּ רַבָּהּ בַּר רַב חָנָן לְאַבַּיֵּי, תְּנַן במשנה, אֵין מְסַפְּקִין כף אל כף, לאות שמחה או לאות צער, וְאֵין מְטַפְּחִין בכף היד על הירך, וְאֵין מְרַקְּדִין, בין בשבת ובין ביום טוב, וגזירת חכמים היא, שמא יבוא האדם לתקן כלי שיר. המשיך רבה בר רב חנן ושאל את אביי, וְהָאִידְנָא – ובזמנינו, קָא חֲזִינָן דְּקָא עַבְדֵי – אנו רואים שבני אדם עושים כן בשבת ויום טוב, וְלֹא אַמְרִינָן לְהוּ וְלֹא מִידֵי – ואין אומרים להם דבר, ולא מוחים בידם. אָמַר לֵיהּ אביי, הַנַּח לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, בדברים מעין אלו, שבין כך לא יקבלו את דברינו, מוּטָב שֶׁיְּהוּ שׁוֹגְגִים במעשיהם, וְאֶל יְהוּ מְזִידִין על ידי שנוכיח אותם וימשיכו לעבור על כך במזיד. וְהַנֵי מִילֵּי – ודין זה הוא רק בְּמִילֵּי דְּיַדְעִינָן בְּוַדַּאי דְּלֹא מְקַבְּלֵי מִינָן – בדברים שאנו יודעים שבודאי לא יקבלו מאיתנו אם נוכיחם על כך, אֲבָל בְּמִידֵי דְּלֹא יַדְעִינָן, מְחוּיָּב לִמְחוֹת בְּיָדָם.

מוסיפה הגמרא, וְהַנֵי מִילֵּי – ודין זה, שאין מוחים בידם בדבר שלא ישמעו לנו, בִּדְרַבָּנָן, וכגון טיפוח וריקוד בשבת, שהם דברים האסורים מדרבנן, אֲבָל בְּאיסורים דְאוֹרַיְיתָא, לֹא. דוחה זאת הגמרא, וְלֹא הִיא – ואין הדבר כן, אלא לֹא שְׁנָא בִּדְאוֹרַיְיתָא וְלֹא שְׁנָא בִּדְרַבָּנָן – אין חילוק בין איסורים דאורייתא לבין איסורים דרבנן, בכל מקרה לֹא אַמְרִינָן לְהוּ וְלֹא מִידֵי – אין אומרים להם כלום, אלא מוטב שיהו שוגגים, ולא מזידים. ומוכיחה זאת הגמרא, דְּהָא – שהרי חיוב תּוֹסֶפֶת עִנּוּי דְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים קודם הלילה, דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא הוּא, וְקָא חֲזִינָן לְהוּ דְּאָכְלֵי וְשָׁתוּ עַד שֶׁחֲשֵׁכָה – ואנו רואים בני אדם שאוכלים ושותים עד חשיכה, ואינם מוסיפים תוספת עינוי, וְלֹא אַמְרִינָן לְהוּ וְלֹא מִידֵי – ואין אומרים להם כלום, כיון שבודאי לא ישמעו לנו.