מסכת ביצה, פרק ד, שיעור 43

דין נוסף בענין תיקון הפתילה ביום טוב: אָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא, אָמַר רַב, מוֹחַטִין אֶת הַפְּתִילָה בְּיוֹם טוֹב. מבררת הגמרא, מַאי – מה הכוונה בלשון 'מוֹחַטִין'. ומבארת, אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר שֶׁלֶמְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, לְעֲדּוּיֵי חוֹשְׁכָא – להסיר את החושך, כלומר, להסיר את הפחם שבראש הפתילה המחשיך את אור הנר, כדי שיאיר הנר היטב, וקרוי מוחטין כיון שדרך לעשות כן על ידי מחט.

תָּאנִי בַּר קַפָּרָא, שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּפְּתִילָה, שְׁלֹשָׁה לְהַחְמִיר וּשְׁלֹשָׁה לְהָקֵל, ואלו שלשת הדברים שאמרו בה להחמיר, אֵין גּוֹדְלִין (קולעים) אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה (-בתחילה) בְּיוֹם טוֹב, אם לא הכינוה בערב יום טוב. וְאֵין מְהַבְהְבִין אוֹתָהּ בָּאוּר לפני ההדלקה כדי שכאשר ידליקוה תידלק היטב. וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתָהּ לִשְׁנַיִם, כיון שכל הדברים הללו מתקנים אותה להדלקה, והרי זה תיקון כלי האסור ביום טוב. ואלו שְׁלֹשָׁה דברים שאמרו בה לְהָקֵל, אם כבר הכינוה בערב יום טוב, מְמַעֲכָה בַּיָּד ביום טוב לתקנה קצת, וְשׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן כדי שתידלק היטב, וְחוֹתְכָה בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת, וכדעת רבי יהודה במשנתנו.

משנה

כאשר צולים מאכלים על גבי רשת, עשויה האש לחרוך את המאכל עצמו, ולכן היו מניחים על גבי הרשת חתיכות חרס או פיסות נייר רטובות, ועליהם את המאכלים, משנתנו עוסקת בענין זה: אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר, כדי להניח את שבר החרס או חתיכת הנייר על גבי הרשת לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ, כיון שיש בכך משום תיקון כלי. וְאֵין גּוֹרְפִין תַנּוּר וְכִירַיִם מהטיח שנפל לתוכם, שאף בזה יש משום תיקון התנור לאפיה, אֲבָל מְכַבְּשִׁין – כובשים את הטיח, כדי שיהא התנור חלק. וְאֵין מַקִּיפִין – אין מצמידים שְׁתֵּי חָבִיּוֹת זו לזו, להבעיר אש ביניהם, כדי לִשְׁפּוֹת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה לצורך בישול, כדרך שעושים בזמן שאין כיריים מזומנות, והדבר אסור משום שנראה הדבר כעשיית אהל. וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בִּבְקַעַת – בחתיכת עץ קטנה, כדי שתעמוד ביושר, וְכֵן בַּדֶּלֶת, ובגמרא תבואר כוונת המשנה בלשון זו. וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בַּמַּקֵּל ברשות הרבים בְּיוֹם טוֹב, ובגמרא יבואר טעמו של דין זה.

גמרא

שנינו במשנה, 'וְאֵין גּוֹרְפִים תַנּוּר וְכִירַיִם' וְכוּ'. תָּנֵי רַבִּי חִיָיא בְּרֵיהּ (-בנו) דְּרַב יוֹסֵף, קַמֵּיהּ (-לפניו) דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱפוֹת אֶלָּא אִם כֵּן גּוֹרְפוֹ, מֻתָּר, והיינו כיון שהלכה כרבי יהודה, שמותר להכין ביום טוב גם מכשירי אוכל נפש, אלא שאם יש אפשרות לאפות ללא גריפה, יעשה כן, אך אם אינו יכול לאפות בלא לגרוף, רשאי לגרוף תחילה. דְּבִיתְהוּ – אשתו דְּרַבִּי חִיָיא, נָפַל לָהּ אַרִיחָא בְּתַּנּוּרָא בְּיוֹמָא טָבָא – נפל לה אריח מהכותל הפנימי של התנור לתוך התנור, והתפזרו שברי האריח על קרקעית התנור, אָמַר לָהּ רַבִּי חִיָיא, חֲזִי – התבונני וראי, דַּאֲנָא רִפְתָּא מְעַלְּיָא בָּעֵינָא מִינָךְ – שאני רוצה שתאפי לי פת מעולה ונקיה, ולכן מותר לך לגרוף את התנור. אָמַר לֵיה רָבָא לְשַׁמְעֵיהּ – לשמשו, טָוִי לִי בַּר אַוְזָא – צְלֵה לי אווז בתנור, וְאִזְדָהֵר מֵחַרוּכָא – והזהר שלא יחרך על ידי אריח או אבן הנמצאים בקרקעית התנור וייגעו באווז, אלא גרוף את התנור תחילה, שיהא האווז באויר. הרי שהתירו אמוראים אלו לגרוף את התנור ביום טוב, כדי להשתמש בתנור כראוי.

מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: אָמַר לֵיה רַבִינָא לְרַב אַשִּׁי, אָמַר לָן רַב אַחָא מִמקום ששמו הוּצָל, דְּמַר – עבדי אדוני, כלומר עבדי רב אשי, שַׁרְקִין לֵיהּ תַּנּוּרָא בְּיוֹמָא טָבָא – אוטמים את פי התנור בטיט ביום טוב, כדי שלא יצא חומו לחוץ, והרי צריך קודם לגבל את הטיט ונראה הדבר כגיבול טיט לצורך בנין (אבל עצם הגיבול אינו אסור, אף שזו תולדת 'לש', כיון שאי אפשר לעשות זאת מערב יום טוב, והרי זה כשאר מכשירי אוכל נפש שאינם יכולים להיעשות מערב יום טוב, שמותר לעשותם ביום טוב. ומחמת כן מותר גם להחליק את הטיט סביבות פי התנור, אף שיש בכך משום מלאכת 'ממרח', כיון שזהו צורך אוכל נפש (רשב"א, ר"ן)). אָמַר לֵיה רב אשי לרבינא, אֲנַן – אנו, אַרַקְתָּא דִּפְרָת סַמְכִינָן, כְּלוֹמַר, אֵין אָנוּ גּוֹבְלִין טִיט בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אַרַקְתָּא דִּפְרָת סַמְכִינָן, וְ'רקתא דפרת' הוּא הַטִּיט וְהָרֶפֶשׁ שֶׁסְּבִיבוֹת הַנָּהָר, וכיון שיש שם כבר טיט מוכן, אין אנו צריכים לגבל טיט ביום טוב. אָמַר רָבָא, וְהוּא – ובתנאי דְּצַיְירֵיהּ מֵאֶתְּמוֹל – שֶׁסִּימֵּן האדם מערב יום טוב את המקום שהוא רוצה להוציא משם טיט ביום טוב, וניתק את אותו טיט ממקומו, שאם לא כן מוקצה הוא, ואסור ליטלו משם ביום טוב.

אָמַר רַבִינָא, וְקִיטְמָא שָׁרֵי – ומותר לגבל אפר במים לצורך טיחת פי התנור, כיון שֶׁהָאֵפֶר אֵינוֹ בַּר גִּבּוּל, כלומר, אין דרך להשתמש בו לבנין, לְפִיכָךְ מֻתָּר לְגַבְּלוֹ בְּיוֹם טוֹב לָטוּחַ בּוֹ פִּי הַתַּנּוּר עַל הַלֶּחֶם אוֹ עַל הַצְּלִי הנמצאים בתנור, שלא תיכנס הרוח ותזיק להם.

אָמַר רַב נַחְמָן, אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא, שמסדרים אותם בשדה כמין מקום מושב חלול, מֻתָּר לְצַדְּדָן – לסדרם במקומם בְּיוֹם טוֹב כדי להשתמש בהם, כיון דְּרק בִנְיַן קֶבַע אָסְרָה תּוֹרָה, וּבִנְיַן עֲרַאי לֹא אָסְרָה תּוֹרָה, וְאמנם בדרך כלל גָזְרוּ רַבָּנָן עַל בִּנְיַן עֲרַאי אָטוּ (-משום חשש שיבוא האדם לבנות) בִּנְיַן קֶבַע, וּמכל מקום הָכָא – כאן, בבית הכסא, מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ של האדם לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן.