מסכת בכורות, פרק ז, משנה ה

משנה ה: שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַתַּחְתּוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה, הֲרֵי זֶה מוּם. וְשֶׁנִּטְּלוּ שִׁנָּיו, פָּסוּל, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן. דַּדָּיו שׁוֹכְבִים כְּשֶׁל אִשָּׁה, כְּרֵסוֹ צָבָה, טַבּוּרוֹ יוֹצֵא, נִכְפֶּה אֲפִלּוּ אַחַת לְיָמִים, רוּחַ קַצְרִית בָּאָה עָלָיו, הַמְאֻשְׁכָּן, וּבַעַל גֶּבֶר. אֵין לוֹ בֵיצִים, אוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אַחַת, זֶהוּ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כּל שֶׁנִּמְרְחוּ אֲשָׁכָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כּל שֶׁרוּחַ בַּאֲשָׁכָיו. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כֹּל שֶׁמַּרְאָיו חֲשׁוּכִין :

משנה ה: היתה שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַתַּחְתּוֹנָה, וְכן אם היתה שפתו הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה, הֲרֵי זֶה מוּם. וְשֶׁנִּטְּלוּ שִׁנָּיו, פָּסוּל, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן. דַּדָּיו גדולים עד שנראים שׁוֹכְבִים כְּשֶׁל אִשָּׁה, כְּרֵסוֹ צָבָה – עבה ביותר, טַבּוּרוֹ יוֹצֵא ובולט ממקומו, ואינו שוקע כדרך שאר בני אדם, נִכְפֶּה – נופל מחמת מחלת הנפילה אֲפִלּוּ אַחַת לְיָמִים, רוּחַ קַצְרִית בָּאָה עָלָיו – נבעת לפעמים מפני רוח רעה, הַמְאֻשְׁכָּן – שכיס הערוה מגיע עד ברכיו, וּבַעַל גֶּבֶר – שגיד הערוה מגיע עד ברכיו. אֵין לוֹ בֵיצִים, שנים בשני כיסים, אלא שניהם בכיס אחד, אוֹ שאֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אַחַת, זֶהוּ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כּל שֶׁנִּמְרְחוּ [-שנתמעכו] אֲשָׁכָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כּל שֶׁרוּחַ בַּאֲשָׁכָיו – שהם נפוחים ומלאים רוח. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כֹּל שֶׁמַּרְאָיו חֲשׁוּכִין – שעור בשרו שחור וחשוך [והכל מודים שכל הדברים הללו נחשבים למומים, ונחלקו רק בביאור לשון הפסוק].