מסכת בכורות, פרק ח, משנה ו

משנה ז: חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן, בְּמָנֶה צוֹרִי. שְׁלשִׁים שֶׁל עֶבֶד, וַחֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה, וּמֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע, כֻּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּמָנֶה צוֹרִי. וְכֻלָּן נִפְדִּין בְּכֶסֶף, וּבְשָׁוֶה כֶסֶף, חוּץ מִן הַשְּׁקָלִים:

משנה ז: נאמר בתורה (במדבר יח טז) 'וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא', ומבארת המשנה את שיעורם שקלים אלו: חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן בכור, בְּמָנֶה צוֹרִי – היוצא במדינת צור, שהוא כסף מזוקק [ובזמן התורה היה משקלם של מטבעות אלו כשיעור שלש מאות ועשרים גרגרי שעורה, ובזמן בית המקדש השני הוסיפו על המטבעות, ושיעור חמשה סלעים הוא שלש מאות שמונים וארבעה גרגרי שעורה]. שְׁלשִׁים שקל שֶׁל עֶבֶד, שאם הרג שורו של האדם עבד כנעני חייב הוא לשלם לבעליו שלשים שקלים [שנאמר (שמות כא לב) 'אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל'], וַחֲמִשִּׁים שקל שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה נערה בתולה, שצריך לתת קנס זה לאביה, וּמֵאָה שקל שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע על אשתו, כֻּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּמָנֶה צוֹרִי. וְכֻלָּן נִפְדִּין – וכל אותם שנפדים, והיינו בכור אדם, והקדשות, נעשה פדיונם בְּכֶסֶף, וּבְשָׁוֶה כֶסֶף, חוּץ מִן הַשְּׁקָלִים – מלבד מחצית השקל שחייב כל אדם לתת בכל שנה לבית המקדש, שיש צורך לתת מטבע ממש, ואי אפשר לתת שוה כסף.