מסכת בכורות, פרק ט, משנה ח

משנה ח: יָצְאוּ שְׁנַיִם כְּאֶחָד, מוֹנֶה אוֹתָן שְׁנַיִם שְׁנָיִם. מְנָאָן אֶחָד, תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֻלְקָלִין. יָצְאוּ תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי כְּאַחַת, תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֻלְקָלִין. קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי תְּשִׁיעִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי, שְׁלָשְׁתָּן מְקֻדָּשִׁין. הַתְּשִׁיעִי נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ, וְהָעֲשִׂירִי מַעֲשֵׂר, וְאַחַד עָשָׂר קָרֵב שְׁלָמִים וְעוֹשֶׂה תְמוּרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי יֵשׁ תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה. אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, אִלּוּ הָיָה תְמוּרָה, לֹא הָיָה קָרֵב. קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי עֲשִׂירִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי, אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁלֹּא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי מִמֶּנּוּ, אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ:

משנה ח: כפי שהתבאר לעיל, דרך הפרשת מעשר בהמה היא על ידי הוצאתם אחד אחד מהדיר, והעשירי היוצא מוקדש למעשר, משנתנו מבארת את הדין באופנים שונים של ספיקות מי הוא העשירי: אם כשהתחיל להוציאם ולמנותם יָצְאוּ שְׁנַיִם כְּאֶחָד, מוֹנֶה אוֹתָן שְׁנַיִם שְׁנָיִם, והזוג העשירי שיוצא קדוש, ונמצא שהופרשו שתי בהמות יחד מתוך עשרים. ואם לא עשה כן, אלא מְנָאָן אֶחָד – מנה את הזוג שיצא בתחילה כאילו היתה זו בהמה אחת, והמשיך והוציא אחד אחד, תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֻלְקָלִין, כיון שמי שהוא מכנה 'תשיעי' הוא באמת העשירי, ואילו מי שהוא מנה כ'עשירי' הרי הוא אחד עשר, ושניהם אינם נחשבים כמעשר גמור, התשיעי כיון שלא קרא את שמו עשירי כראוי, והאחד עשר כיון שאינו עשירי באמת, ולכן ירעו עד שיפול בהם מום, וייאכלו לבעלים. היה מונה את הבהמות אחת אחת, ויָצְאוּ תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי כְּאַחַת, תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֻלְקָלִין, כיון שאי אפשר לצמצם ולומר שאכן יצאו שניהם יחד, אלא מסתבר שאחד מהם יצא תחילה, ולכן שניהם ירעו עד שיפול בהם מום, וייאכלו לבעלים.

טעה האדם בחשבונו, וקָרָא לַתְּשִׁיעִי 'עֲשִׂירִי', וְלָעֲשִׂירִי 'תְּשִׁיעִי' וּלְאַחַד עָשָׂר 'עֲשִׂירִי', שְׁלָשְׁתָּן מְקֻדָּשִׁין, כיון שנאמר (ויקרא כז לב) 'וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן', לרבות את הסמוכים לעשירי, והם התשיעי והאחד עשר, שאם טעה וקרא להם 'עשירי' הרי הם קדושים, אך דיניהם חלוקים זה מזה, הַתְּשִׁיעִי נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ, כיון שלא היה עשירי באמת, ורק מחמת שטעה האדם בקריאתו חלה עליו קדושה, וְהָעֲשִׂירִי מַעֲשֵׂר, שהרי הוא עשירי לגמרי, אף שהאדם טעה וקראו תשיעי, וְאַחַד עָשָׂר קָרֵב כקרבן שְׁלָמִים, ודרשו כן חכמים ממה שנאמר (ויקרא ג א) 'וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב', ותיבת 'בקר' באה לרבות את האחד עשר שקראו עשירי, שקרב שלמים, וְעוֹשֶׂה תְמוּרָה, שאם המיר אותו בקרבן אחר, הוא ותמורתו קודש, כדין כל הקרבנות, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, הסובר שהאחד עשר הוא ככל קרבן שלמים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי יֵשׁ תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה, כלומר, רבי יהודה סובר שהטעם שהאחד עשר קדוש הוא כיון שכשקרא לו 'עשירי' הרי זה כאילו המיר את העשירי בו, ולכן הוא קדוש כדין תמורה, וכיון שקרבן תמורה שהמירוהו בקרבן אחר אין תמורת התמורה נעשה קודש, אף כאן אין תמורת האחד עשר נעשה קודש. אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר תשובה לדברי רבי יהודה, אִלּוּ הָיָה האחד עשר קדוש מדין תְמוּרָה, לֹא הָיָה קָרֵב כלל, שאין תמורת מעשר קרבה.

קָרָא לַתְּשִׁיעִי 'עֲשִׂירִי', וְלָעֲשִׂירִי 'עֲשִׂירִי', וּלְאַחַד עָשָׂר 'עֲשִׂירִי', אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ כלל, זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁלֹּא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי מִמֶּנּוּ – מהעשירי, אלא קראו 'עשירי' כראוי [ובגמרא מבואר שהוא הדין אם שתק ולא קרא לו שם כלל], אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ, ורק כשטעה וקרא לעשירי תשיעי, וקרא לאחד עשר עשירי, הרי האחד עשר קדוש.