מסכת גיטין, פרק א, שיעור 9

שנינו במשנה, 'שֶׁאִם רָצָה שֶׁלֹּא לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ, רַשַּׁאי'. מדייקת מכאן הגמרא, שַׁמְעָת מִינָּה – יש לשמוע וללמוד מדין זה, שיָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד, עֲשֵׂה עִמִּי – עשה עבורי עבודה, וְאֵינִי זָנְךָ, ולא מוטל על האדון לזון את עבדו בתמורה לעבודתו, שאם לא כן כיצד אמרה המשנה שיכול האדון להמנע מלזון את עבדו [אמנם הגמרא דחתה ראיה זו, שהרי יתכן שמדובר כאן באופן שאמר האדון לעבד שיטול לעצמו את שכר עבודתו, ויתפרנס כך, ואין ראיה שיכול האדון ליטול לעצמו את עבודתו של העבד, ולא לתת לו מזונות]. וּמַסְקָנָא – והסיקה הגמרא בנידון זה, תָּא שְׁמָע – בא ושמע ראיה לנידון זה, ממה שאמר רבי יוחנן, הַקּוֹטֵעַ יַד עַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, נוֹתֵן דמי שִׁבְתּוֹ וּדמי רְפוּאָתוֹ לְרַבּוֹ, וְאוֹתוֹ הָעֶבֶד נִזּוֹן מִן הַצְּדָקָה, שַׁמְעָת מִינָּה – ויש ללמוד מכך, שיָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד, עֲשֵׂה עִמִּי עבודה, וְאֵינִי זָנְךָ. שמע מינה – אכן יש ללמוד מכאן דין זה.

תמהה הגמרא על עיקר דינו של רבי יוחנן, שנוטל האדון את דמי הריפוי של העבד: רְפוּאָתוֹ דְּרַבּוֹ הִיא – וכי יתכן שדמי הרפואה ניתנים לאדון, דִּידֵיהּ הִיא – והרי ממון זה שייך לעבד, דְּבָעֵי אִיתַּסּוֹיֵי בַּהּ – שהוא צריך להתרפא בממון זה, וכיצד יתכן שהאדון נוטלו לעצמו. מתרצת הגמרא, לֹּא צְרִיכָא – לא הוצרך רבי יוחנן להשמיענו דין זה, אלא באופן דַּאֲמָדוּהוּ לְחַמְשָׁא יוֹמֵי – שאמדו הרופאים את זמן הרפואה לחמשה ימים, וְעָבְדוּ לֵיהּ סַמָּא חֲרִיפָא – אך לבסוף השתמשו בסמים חריפים יותר, וְאִיתַּסֵּי בִּתְלָתָא יוֹמֵי – והתרפא בשלשה ימים, מַהוּ דְּתֵימָא צַעֲרָא דִּידֵיהּ הוּא – והייתי סבור לומר שבאופן זה, כיון שהעבד סבל מכך שהיו הסמים חריפים, יהיה ההפרש של שווי דמי הרפואה באותם יומיים [ששילם החובל ולא הוצרכו להם] שייך לעבד, קָא מַשְׁמָע לָן – לכך השמיענו רבי יוחנן בדבריו, דְּהַהוּא טוּפְיָאנָא לְרַבֵּיהּ הוּא – שאותו ממון יתר שלא הוצרכו להשתמש בו, שייך לרבו.

משנה

הָאוֹמֵר תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, וְכן האומר תנו שְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי, וּמֵת, לֹא יִתְּנוּ את הגט או את שטר השחרור לְאַחַר מִיתָה, כיון שאין הגט חל עד שיגיע ליד האשה, ואין שטר השחרור חל עד שיגיע ליד העבד, וכיון שבאותה שעה כבר מת הבעל או האדון, אין אדם יכול לגרש את אשתו ולא לשחרר את עבדו לאחר שמת. אבל אם אמר תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי, וּמֵת, יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה.

גמרא

שנינו במשנה שהאומר תנו מנה לפלוני ומת, יתנו לאחר מיתה. ומבארת הגמרא, מַתְנִיתִין – משנתנו עוסקת בִּשְׁכִיב מְרַע – אדם חולה הנוטה למות, וְהַיְנוּ טַעֲמָא דְּמַתְנִיתִין – וזהו הטעם של משנתנו, שדי באמירת 'תנו מנה לפלוני' אף על פי שלא עשה קנין בדבר, כיון דְּדִבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּאמוּ, כלומר, תקנו חכמים ששכיב מרע המצווה לעשות דבר בממונו, אף על פי שלא עשה קנין על הדבר, דיבורו לבד נחשב כאילו נכתב בשטר ונמסר למקבל, והטעם שתקנו כן חכמים, כיון שחששו שמא תיטרף דעתו עליו מתוך חליו, כשיחשוש שלא יקיימו את דבריו לאחר מיתתו, ולכן תיקנו שכל דבריו נחשבים כאילו נעשו בקנין, לָא שְׁנָא – ואין חילוק בין אופן שאָמַר 'תְּנוּ לוֹ מָנֶה זֶה', וְלָא שְׁנָא אָמַר 'תְּנוּ לוֹ מָנֶה' סְתָם, קָנִי – קנה המקבל את אותו מנה, וחייבים היורשים לתת לו מנה מירושת המת, וְהחידוש הוא באופן שאמר 'מנה' סתם, דלָא אָמְרִינַן – שאין אומרים וחוששים שֶׁמָּא מָנֶה קָבוּר קָאֲמַר – שמא כוונתו של החולה היתה למנה מסוים שהפקיד בידו אותו אדם, והטמינו במקום סתר, וממילא אין חובה על היורשים לתת לו מנה אחר, אלא אנו אומרים שכוונתו היתה למנה מנכסיו, וצריכים היורשים לתת לו מנה. וּבְהֶדְיָא אַמְרִינָן – ובפירוש אמרו בגמרא, וְהִלְכְתָא – כך היא ההלכה, לְמָנֶה קָבוּר לָא חַיְישִׁינָן – אין חוששים שמא כוונתו למנה מסוים המוטמן במקום סתר.

אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, האומר לחבירו, מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ – תן את אותו מנה לִפְלוֹנִי, אם אמר כן בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – במעמד בעל המנה, השומר, והמקבל, קָנָה המקבל את אותו מנה, אף שעדיין הוא ביד השומר, ולא עשו כל מעשה קנין על כך. לָא שְׁנָא – ואין חילוק אם היה זה מנה של מִלְוֶה [-הלואה], וְלָא שְׁנָא אם היה זה מנה של פִּקָּדוֹן, בְּכוּלְּהוּ – בכל האופנים קָנָה.

אָמַר מַר זוּטְרָא, הַנֵּי תְּלַת מִילֵּי – שלש הלכות אלו, שַׁוִּינְהוּ רַבָּנָן כְּהִילְכְתָא בְּלָא טַעֲמָא – תיקנו אותם חכמים כהלכה למשה מסיני שאין צריך לתת בה טעם, כיון שתקנו דברים אלו אף על פי שבדיני ממונות אין דברים אלו יכולים להועיל, חֲדָא – דין אחד, הָא דַּאֲמָרָן – הוא הדין שאמרנו עתה, שאם בעל הממון אמר לשומר במעמד המקבל שיתן לו את הממון שבידו, קנאו [והטעם שתיקנו כן הוא כדי שלא יצטרכו לטרוח בעשיית הקנין (תוספות), אך אין טעם לכך שהדבר מועיל, כי לפי כללי דיני ממונות אין ממון נקנה בדיבור]. וְאִידָךְ – והדין השני, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו במתנה לְאִשְׁתּוֹ, קודם מיתתו, לֹא עֲשָׂאָהּ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפָּא – התכוון למנותה כאפוטרופוס על נכסיו, אך לא היתה כוונתו שיהיו הנכסים שלה לגמרי, אלא ישארו בחזקת היתומים [והיינו כיון שאומדים את דעתו שבודאי לא התכוון שלא יירשו בניו כלום, אך אין טעם בכך שהדבר מועיל, מאחר וכתב לה שטר מתנה ממש]. וְאִידָךְ – והדין השלישי, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, הַמַּשִּׂיא אִשָּׁה לִבְנוֹ גָּדוֹל בַּבַּיִת, קְנָאוֹ – קנה הבן את הבית, אף על פי שלא אמר לו שיתן לו את הבית, ולא עשה קנין על כך [והטעם לכך, כיון שאמדו חכמים את דעתו של האב, שמתוך אהבתו לבנו הגדול ושמחתו בנישואיו, גמר בדעתו להקנות לו את הבית].

מביאה הגמרא מעשה בענין קנין 'מעמד שלשתן': אָמַר לֵיהּ רַב לְרַב אָחָא בַּרְדְּלָא, קַבָּא דְּמוֹרִיקָא אִית לִי גַּבָּךָ – יש לי אצלך כרכום בשיעור קב, הַבֵיהּ לִפְלַנְיָא – תן אותם לפלוני, והוסיף ואמר לו רב, בְּאַפֵּיהּ קָאָמֵינָא לָךְ – בפני המקבל אני אומר לך כן, דְּלָא הָדַרְנָא בִּי – שלא אחזור בי מנתינה זו. הבינה עתה הגמרא שכוונת רב היתה שהוא מבטיחו שלא יחזור בו, ותמהה על כך, מִכְּלָל – משמע מדברים אלו, דְּאִי בָּעְיָא לְמִיהְדַּר – שאם היה רב רוצה לחזור בו, מָצֵי הֲדַר – יכול הוא לחזור בו, והרי רב עצמו הוא שאמר שהנותן ממון לחבירו במעמד שלשתם, אינו יכול לחזור בו. מתרצת הגמרא, הָכֵי קָאֲמַר – כך היתה כוונתו של רב לומר, דְּבָרִים הַלָּלוּ לֹא נִיתְּנוּ לַחֲזָרָה, מאחר וניתנה המתנה במעמד שלשתם.