מסכת גיטין, פרק ב, שיעור 13

שנינו במשנה, 'אֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם, פָּסוּל'. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לָא שָׁאנוּ דין זה אֶלָּא באופן שֶׁאֵין הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם, אלא רק אחד מהם הוא השליח להבאת הגט, וכיון שאין השליח אומר לבדו 'בפני נכתב ובפני נחתם' כתקנת חכמים, אין עדות חבירו מצטרפת להכשיר את הגט. אֲבָל באופן שהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם, ששניהם נשלחו על ידי הבעל ליתנו לאשה, כָּשֵׁר, ואף על פי שאין אחד מהם אומר לבדו את שני חלקי העדות, 'בפני נכתב ובפני נחתם'. ומדייקת מכך הגמרא, אַלְמָא קָסָבַר – מוכח ממימרא זו שדעת רבי יוחנן היא ששְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, אֵין צְרִיכִין כלל שֶׁיֹּאמְרוּ בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם, כיון שכל תקנת חכמים בענין זה היא מחשש שלא יהיו עדים המצויים לקיים את החתימות שבגט, והרי שני שליחים אלו מצויים כאן ויכולים לקיים את החתימות, ולכן אין כל חסרון בכך שאינם אומרים עתה 'בפני נכתב ובפני נחתם'.

מקשה על כך הגמרא, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַסִי לרבי יוחנן, אֶלָּא מֵעַתָּה, לפי דבריך, ששני שלוחים המביאים גט ממדינת הים אינם צריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אם כן, בסֵיפָא של משנתנו, דְּקָתָּנֵי – ששנינו בה דין זה, שְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם, פָּסוּל, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, האם גם שם ניתן לדייק ולומר, דטַעֲמָא – הטעם שחכמים פוסלים שם הוא רק כיון דְּאֵין הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם, שאין שניהם שלוחים, הָא – אבל אם היה הגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶן, מַכְשֶׁרֵי רַבָּנָן – האם אכן יכשירו חכמים גט זה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי יוחנן, אִין – אכן, אם היו שניהם שלוחים, יסברו חכמים שהגט כשר.

המשיך רבי אסי והקשה, אם כן, וְכִי [-כאשר] אֵין הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶן, אלא רק אחד מהם שליח, שלדבריך באופן זה עוסקת הסיפא, ובזה נחלקו חכמים ורבי יהודה, בְּמַאי פְּלִיגֵי – במה נחלקו רבי יהודה וחכמים, כלומר, מדוע רבי יהודה מכשיר גט זה, והרי כיון שרק אחד מהם הוא שליח, והוא לא אמר 'בפני נכתב ובפני נחתם' כתקנת חכמים, מדוע מכשיר זאת רבי יהודה.

מתרצת הגמרא, מַר סָבַר – חכמים סוברים, אף על פי שיש כאן עד המעיד על חתימת אחד העדים, ומצטרף אליו השליח האומר 'בפני נחתם', מכל מקום גַּזְרִינָן – גזרו חכמים ופסלו גט זה, מחשש דִּלְמָא אָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי בְּקִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא – שמא יטעו ויבואו להחליף את קיום הגט בדרך זו, בקיום שטרות ממון, ויסברו שניתן להכשיר שטר ממון על ידי עד אחד האומר בפני נחתם [ורק באופן שהשליח אומר את כל הנוסח שתקנו חכמים, בפני נכתב ובפני נחתם, ניכר החילוק בין קיום זה לבין קיום שטר רגיל, ולא יבואו להחליף ביניהם], וּמַר סָבַר – ואילו רבי יהודה סובר, לָא גָּזְרִינַן – לא גזרו בזה חכמים, כיון שהצריכו חכמים שבאופן זה יעידו שנים ויאמרו 'בפנינו נכתב', אף על פי שאינם שליחים, מכל מקום ניכר החילוק שבין קיום גט זה לבין קיום שאר שטרי ממון, ולא יבואו לטעות ולהחליף ביניהם.

מביאה הגמרא מעשה שדנו בו חכמים על הלכה זו: רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה חֲלַש – חלה ונחלש, עוּל לְגַבֵּיהּ – באו אליו לבקרו רַב יְהוּדָה וְרַבָּנָן [-והחכמים], לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ – לשאול בשלומו, ובהיותם אצלו בָּעוּ מִינֵּיהּ – שאלו אותו שאלה זו, שְׁנַיִם – שני שליחים שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, האם צְרִיכִין הם שֶׁיֹּאמְרוּ 'בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם', כפי שתקנו חכמים בשליח אחד המביא גט ממדינת הים, אוֹ שאֵין צְרִיכִין. אָמַר לְהוּ – השיב להם רבה בר בר חנה, אֵין צְרִיכִין לומר כן, וביאר את טעמו, וּמַה אִלּוּ אָמְרֵי – והרי אילו היו אותם שנים מעידים ואומרים בְּפָנֵינוּ גֵּרְשָׁהּ, מִי לָא מְהֵימְנֵי – האם לא היו נאמנים בדבריהם, וכיון שהיו נאמנים להעיד על כך שהתגרשה אפילו אם לא היה כלל גט בידם, כל שכן שנאמנים עתה כשאומרים שהבעל שלחם לגרשה בגט זה, הרי זה כאילו העידו בבירור שהבעל כתבו והחתים עליו עדים כדין, ואינם צריכים לומר דוקא את הלשון 'בפני נכתב ובפני נחתם'.

שנינו במשנה, 'אֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נֶחְתַּם, כָּשֵׁר'. רַב אַסִי, אַשְׁכָּחֵיהּ – מצאו לְרַבִּי אַמִּי, דִּיתִיב וְקָאֲמַר – שהיה יושב ואומר דין זה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֲפִילּוּ גֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי עֵדֵי חֲתִימָה, כלומר, שהשנים שמעידים ואומרים 'בפנינו נחתם' הם השליחים להביא את הגט ליד האשה, ואילו האומר 'בפני נכתב' אינו שליח כלל, מכל מקום הרי הוא [כָּשֵׁר]. מדייקת מכך הגמרא, אַלְמָא קָסָבַר – מוכח מכאן שסובר רבי יוחנן, ששְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם לארץ ישראל, אֵין צְרִיכִין שֶׁיֹּאמְרוּ 'בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם', ולכן לא אכפת לנו כלל שאין שליח האומר 'בפני נכתב', כיון שכאשר יש שני שליחים המביאים גט ממדינת הים, אין צורך באמירת העדות של 'בפני נכתב ובפני נחתם'. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה, שאם היו שני שליחים המביאים את הגט ממדינת הים, אינם צריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם.