מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 37

גמרא

שנינו במשנה, 'אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, נמנעו מלהשביעה' וכו'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, לָא שָׁאנוּ במשנה שנמנעו מלהשביע את האלמנה, אֶלָּא בְּבֵית דִּין, ששבועה בבית דין היא שבועה בהזכרת שם ה', ונעשית בהחזקת חפץ של קדושה, כמו ספר תורה או תפילין, ועונשה חמור ביותר, אֲבָל חוּץ לְבֵית דִּין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, כיון שזו שבועה ללא הזכרת השם, וללא החזקת חפץ של קדושה, ואין זו אלא קללה של 'ארור', ואין עונשה גדול כל כך. וְרַב אָמַר, אֲפִילּוּ חוּץ לְבֵית דִּין אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. ורַב בדין זה הוא לְטַעֲמֵיהּ – לשיטתו, דְּרַב לָא מַגְבֵּי כְּתוּבָּה לְאַרְמַלְתָּא – שרב לא היה מגבה כלל כתובה לאלמנה, כיון שאינה יכולה לגבות אלא בשבועה, ונמנעו מלהשביעה בין בבית דין ובין חוץ לבית דין.

מקשה הגמרא, וְלִיגְבְּיָיהּ וְלִידְּרָה – מדוע לא הגבה רב כתובה לאלמנה, והיה מדיר אותה, וכפי שהתבאר במשנה שנהגו להדיר את האלמנה במה שירצו היתומים, ומגבים לה כתובתה. מתרצת הגמרא, בִּשְׁנֵי דְּרַב קִיל נִדְרֵי – בימיו של רב היו אנשים מזלזלים בנדרים, והיה הדבר קל בעיניהם, ולא סמכו על נדרה של האלמנה להגבותה כתובתה.

אָמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִרְמְיָה בִּירָאָה, כשיבוא לידך מעשה כזה, באלמנה הבאה לגבות כתובתה מהיתומים, אַדְּרָהּ בְּבֵית דִּין – תדיר אותה בבית דין, שיאמרו לה היתומים שתידור איסור על עצמה בדבר הקשה לה, אם קיבלה חלק מדמי כתובתה, וְאַשְׁבְּעָהּ – או שתשביע אותה חוּץ לְבֵית דִּין, ועל ידי אחד מדברים אלו, או נדר בבית דין או שבועה חוץ לבית דין, תגבה כתובתה, וְלֵיתֵי קָלָא וְלִיפּוֹל בְּאוּדְנָאי – ויבוא קול הפרסום של מעשה זה ויפול באוזניי, דְּבָעֵינָא דְּעֲבִידְנָא בַּהּ מַעֲשֶׂה – כיון שרצוני לעשות מעשה ולהגבות כתובתה אלמנה, להוציא מדעת תלמידיו של רב, שלא היו מגבים כלל כתובה לאלמנה.

אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר שְׁמוּאֵל, לָא שָׁאנוּ במשנתנו שֶׁמַּדִּירִין לגביית כתובה, אֶלָּא אַלְמָנָה, כיון שיש חשש שהיא מורה היתר לעצמה ליטול מממון היתומים, כיון שהיא טורחת עבורם לאחר מיתת בעלה, וכיון שלפי האמת אסור לה לקחת מממונם כלום, נמצא שמה שנטלה נחשב כגביית חלק מדמי כתובתה, וכשנשבעת שלא קיבלה מכתובתה כלום הרי זו שבועת שקר, ולכן נמנעו מלהשביע את כל האלמנות, אלא להדירן. אֲבָל גְּרוּשָׁה שבאה לגבות כתובתה מנכסי יתומים, כגון שגירשה בעלה ומת, ובאה לגבות מירושתו, מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ שבועה גמורה בבית דין, ואין חוששים שתשבע לשקר.

שנינו במשנה, 'הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁתְּהֵא נוֹדֶרֶת ליתומים כל מה שירצו' וכו'. אָמַר רַב הוּנָא, לָא שָׁאנוּ דין זה, שיכולה היא לידור נדר ולגבות כתובתה מהיורשים, אֶלָּא באופן שֶׁלֹּא נִישֵּׂאת שוב לאדם אחר, שאם תידור שייאסרו עליה כל מיני מזונות אם קיבלה חלק מכתובתה יחול עליה האיסור לגמרי, אֲבָל אם כבר נִישֵּׂאת שוב, אֵין מַדִּירִין אוֹתָהּ, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון דְּמֵפֵר לָהּ בַּעַל – שהרי יכול הבעל להפר לה את נדרה, וכיון שכך לא תחשוש לידור ליתומים מה שירצו גם אם לפי האמת קיבלה חלק מכתובתה, ואף שמחמת כן יחול עליה הנדר, כיון שסומכת היא על כך שבעלה יפר לה את נדרה.

תמהה הגמרא, אם כן, כִּי לֹא נִישֵּׂאת נַמִּי – גם באופן שלא נישאת אותה אשה, לְכִי מִינַּסְבָא מֵפֵר לָהּ בַּעַל – הרי אם לאחר זמן תינשא לאיש, יוכל הוא להפר את נדרה, ומדוע אין חוששים לכך. מתרצת הגמרא, אֵין בַּעַל מֵפֵר בְּקוֹדְמִין – אין הבעל יכול להפר אלא נדרים שנדרה אשתו בזמן שהיא נשואה לו, אך אינו יכול להפר נדרים שקדמו לנישואין. [ובגמרא מבואר עוד שאין חוששים שמא תלך לחכם שיתיר לה את הנדר, כיון שההלכה היא שצריך לפרט את הנדר בפני החכם כדי שיתירנו, ואם תאמר לחכם שהיא רוצה להתיר נדר שנדרה כדי לגבות את כתובתה, בודאי לא יתיר לה].

אָמַר אֲמֵימַר, הִילְכְתָא – כך היא ההלכה, אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר – גם לדעת הסובר שנֶדֶר שֶׁהֻדַּר בִּפני רַבִּים יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה [וזו דעת רבי יהודה להלן (מה:)], מכל מקום נדר שהודר עַל דַּעַת רַבִּים, וכגון שעמד בפני אותם רבים [שהם שלשה או יותר] ואמר שהנדר על דעתם, או אף אם נדר שלא בפניהם, ואמר שיהא הנדר על דעתם, אֵין לוֹ הֲפָרָה. מוסיפה הגמרא, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שאין מפרים נדר שהודר על דעת רבים, כאשר ההפרה היא לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל אם ההפרה היא לִדְבַר מִצְוָה, יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה. ומביאה הגמרא ראיה לדבר ממעשה שהיה, דְּהַהוּא מַקְרֵי דַּרְדְּקֵי – שהרי היה מעשה במלמד תינוקות, דְּאַדְּרֵיהּ – שהדירו רַב אָחָא על דעת רבים שלא ילמד עוד תינוקות, כיון דַּהֲוָה פָּשַׁע בִּינוּקֵי – היה פושע בילדים, שהיה מכה אותם יותר מידי, אַהַדְּרֵיהּ רָבִינָא – ואף על פי כן החזירו רבינא ללמד תינוקות, דְּלָא אַשְׁכַּח דְּדָיֵיק כְּוָתֵיהּ – כיון שלא מצאו מלמד אחר שידקדק כראוי בלימוד הילדים, וכיון שהיה זה דבר מצוה, היה מותר להתיר את הנדר.