מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 44

כפי שיתבאר במשנה להלן, מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כופים את רבו לשחררו לגמרי, שאם לא כן לא יוכל לישא אשה כלל, לא שפחה ולא בת חורין. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא עַבְדָא דַּהֲוָה לְבֵי תְּרֵי – מעשה בעבד כנעני שהיה שייך לשני אנשים בשותפות, קָם חַד מִינַּיְיהוּ שַׁחְרְרֵיהּ לְפַלְגֵּיהּ – קם אחד מהשותפים ושחרר את החצי השייך לו, אָמַר אִידָךְ – אמר השותף השני בדעתו, הַשְׁתָּא שָׁמְעוּ בֵּי רַבָּנָן – כעת ישמעו הדיינים את הדבר, וּמַפְסְדֵי לֵיהּ מִינַּאי – ויפסידו אותו ממני, על ידי שיכריחו אותי לשחרר את חציו שברשותי. אָזַל אַקְנֵייהּ לִבְנוֹ קָטָן – הלך אותו אדם והקנה את העבד שברשותו לבנו הקטן, וחשב שעל ידי זה לא יוכלו הדיינים לעשות דבר, כיון דְּקָטָן, מִיקְנָא קָנֵי – יכול הוא לקנות דברים, ולכן זכה בעבד, אַקְנוּיֵי לָא מַקְנֵי – אך אינו יכול להקנות דברים השייכים לו, וממילא אינו יכול לשחרר את העבד, וישאר העבד ברשותו. שָׁלְחָהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא – שלח רב יוסף בנו של רבא שאלה זו לפני רב פפא, כיצד ניתן לנהוג באותו עבד, שָׁלַח לֵיהּ רב פפא תשובה, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לוֹ, גְּמוּלוֹ יָשִׁיב בְּרֹאשׁוֹ, וביאר את דבריו, אֲנָן קִים לָן בִּינוּקָא – אנו מכירים בילד קטן, דְּמִקַּרְבָא דַּעְתֵּיהּ לְגַבֵּי זוּזֵי – שדעתו קרובה ומתרצה בקלות למעות, מוֹקְמֵי לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא – מעמידים אפוטרופוס לאותו קטן, ואותו אפוטרופוס מוציא את העבד לחירות על ידי שמקבל ממנו שטר חוב על שוויו, והדין הוא שעבד כנעני יכול לצאת לחירות על ידי שיתן לבעליו את שוויו, גם ללא גט שחרור. וּבנוסף לכך, מְקַרְקֵישׁ לֵיהּ בְּזוּזֵי – 'מקשקש' לו  האפוטרופוס במעות, כלומר, מראה לו מעט מעות בידיו, ונותנם לו, ומפתה אותו בהם לעשות כרצונו, וְכָּתִיב לֵיהּ גִּיטָּא דְּחֵירוּתָא – ויכתוב הקטן גט שחרור לעבד. ומבאר הרי"ף, יֵשׁ שֶׁשּׁוֹאֲלִין כָּאן, וְאוֹמְרִים, וְכִי מֵאַחַר דְּמוֹקְמִינַן אַפּוֹטְרוֹפָּא – כיון שאנו ממנים אפוטרופוס לקטן, והוא מוציאו לחירות על ידי קבלת שטר על שוויו, כעיקר הדין, אם כן לְמַאי הִלְכְתָא אַמְרִינָן – מדוע אמר רב פפא 'יַדְעִינָן בִּינוּקָא דְּמִקַּרְבָא דַּעְתֵּיהּ לְגַבֵּי זוּזֵי', והרי גם ללא ריצויו של הקטן יכול האפוטרופוס לשחררו, כיון שכך הוא הדין. וּמְהַדְּרֵי – והשיבו רַבָּנָן תְּשׁוּבָה על שאלה זו, מִשּׁוּם דְּחַיְישִׁינָן דִּילְמָא מִסְתָּרִיךְ בֵּיהּ יְנוּקָא בְּהַהוּא עַבְדָא – כיון שאנו חוששים שאותו קטן יחשוב שעדיין העבד שלו, וילך אחריו לכל מקום ויטען שהוא עבדו, וְכֵיוָן דִּמְקַרְקֵישׁ לֵיהּ בְּזוּזֵי – וכיון שיתנו לו מעט מעות, מִיפַּיַּיס – יתפייס בכך, וְלָא אָתֵי לְאִיסְתָּרוֹכֵי בֵּיהּ – ולא יבוא לעכבו בטענותיו.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם [הָאוֹמֵר] 'עָשִׂיתִי פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין', או שאמר 'נַעֲשָׂה בֶּן חוֹרִין', או 'הֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין', בכל אחת משלש לשונות אלו, הֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין, כיון שזו לשון עבר, ויש בה הודאה של האדון שכבר עשאו בן חורין. אך אם אמר 'אֶעֱשֶׂנּוּ בֶּן חוֹרִין', רַבִּי אוֹמֵר, קָנָה עצמו בכך, כיון שמפרשים את לשונו כאילו אומר אעשנו בן חורין בשטר שחרור זה עצמו [כמבואר להלן שכתב לו לשון זו בשטר]. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קָנָה, כיון שאנו מפרשים זאת כהבטחה, שבעתיד יעשנו בן חורין על ידי שיתן לו שטר שחרור אחר, וכיון שעדיין לא נתן  לו שטר שחרור אחר, הרי זה לא יצא לחירות.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְכוּלָּן – כל הלשונות שהובאו בברייתא זו, היינו שכתבם בִּשְׁטָר, שאין העבד יוצא לחירות בדיבור בלבד, אלא בשטר. [ואמנם אם היה אומר כן בעל פה, דרך הודאה, היה נאמן מדין 'הודאת בעל דין' והיינו מחזיקים אותו כמשוחרר, אך כאן מדובר שלא אמר כן דרך הודאה, אלא שבכוונתו לשחררו כעת, ובאופן זה יש צורך שיהיו הדברים כתובים בשטר (ר"ן)].

ברייתא נוספת בענין דומה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הָאוֹמֵר 'נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי', או שאמר 'נְתַתִּיהָ לוֹ', או 'הֲרֵי הִיא לוֹ', בכל הלשונות הללו, הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. אך אם אמר 'אֶתְּנֶנָּה לוֹ', רַבִּי אוֹמֵר, קָנָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קָנָה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן גם בברייתא זו, וְכוּלָּן בִּשְׁטָר – כל הלשונות הללו מועילות רק אם נכתבו בשטר, שאין קרקע נקנית בדיבור בלבד, אלא בשטר.