מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 50

גַּרְסִינָן [-למדנו] במסכת יבמות, בְּפֶרֶק הַחוֹלֵץ (מח:), אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַלּוֹקֵחַ – הקונה עֶבֶד כנעני מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שחייבה התורה למול אותו, שנאמר (בראשית יז, יב-יג) 'וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם, יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם', וְלֹא רָצָה העבד לָמוּל ולקבל עליו מצוות שהעבד חייב בהם, מְגַלְגֵּל עִמּו האדון כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שמא יתרצה למול, ובכל יום ויום מטעים לו את דברי התורה, כדי שיתרצה להכנס תחת כנפי השכינה, וְאם אינו רוצה, הרי הוא חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים.

שנינו במשנה, 'המוכר עבדו לעובד כוכבים אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ, יצא לחירות'. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ, כלומר, לאדם יהודי הדר בחוץ לארץ, יָצָא לְחֵירוּת, כיון שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, וגם עבד חייב במצוה זו, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי, שהרי מכירתו חלה כדין, אלא שקנסוהו חכמים שישחררנו, ומפסיד את הדמים ששילם תמורתו.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא עַבְדָא – מעשה בעבד כנעני, שהיה עם רבו בחוץ לארץ, דְּעָרַק [-שברח] מֵחוּצָה לָאָרֶץ, לָאָרֶץ, אָזַל מָרֵיהּ בַּתְרֵיהּ – הלך רבו אחריו להחזירו, וְאַשְׁכְּחֵיהּ – ומצאו, ורצה ליטלו עימו לחוץ לארץ, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִּי – בא לפני רבי אמי לדין, אָמַר לֵיהּ רבי אמי, לִיכְתּוֹב לָךְ שְׁטָרָא אַדָּמֵיהּ – יכתוב לך העבד שטר חוב על דמיו, שכאשר יהיה לו ממון יצטרך לשלם לך סכום זה, וּכְתֹב לֵיהּ גִּיטָּא דְּחֵירוּתָא – ותכתוב לו גט שחרור, וְאִי לָא – ואם לא תעשה כן, מַפְקְעִינָן לֵיהּ מִינָּךְ – אוציא אותו מידך בלא שתקבל ממון כלל, מִכח דבריו דְּרַבִּי אֲחִי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה, דְּאָמַר בביאור הפסוק (דברים כג טו) 'לֹא תַּסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו', בְּעֶבֶד כנעני השייך ליהודי, שֶׁבָּרַח מֵחוּץ לָאָרֶץ לָאָרֶץ, הַכָּתוּב מְדַבֵּר, ואסרה התורה להחזירו לרבו היהודי שיטלנו לחוץ לארץ [יש אומרים שמכל מקום בארץ ישראל עצמה רשאי הוא להשתעבד בו, ויש אומרים שמפקיעים אותו לגמרי מרשות האדון, ואפילו בארץ ישראל אינו רשאי להשתעבד בו].

גַּרְסִינָן בְּהַאי מַסֶּכֶת – שנינו במסכת זו, בְּפִירְקָא קַמָּא – בפרק ראשון (ח.), בָּעוּ מִינֵּיהּ – שאלו ממנו תלמידיו מֵרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא שאלה זו, הַמּוֹכֵר את עַבְדּוֹ הכנעני לְסוּרְיָא, והיא ארם צובה, שכבשה דוד המלך לבדו, וכיון שלא היו עמו כל ישראל אין דינה כחלק מארץ ישראל, אלא כ'כיבוש יחיד', ויש בה דינים השוים לארץ ישראל, ויש בה דינים השוים לחוץ לארץ, כְּמוֹכֵר לְחוּץ לָאָרֶץ דָּאמֵי – האם הוא נחשב כמוכרו לחוץ לארץ, מאחר וסוף סוף אין זו ארץ ישראל, ויוצא לחירות, אוֹ לֹא, כיון שלגבי דינים מסוימים יש לה דינים כשל ארץ ישראל. אָמַר לֵיהּ – השיב להם רבי חייא בר אבא, תְּנִיתוּהָ – הרי שנינו במשנה את התשובה לשאלה זו, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, העיר עַכּוֹ, נחשבת כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין, ויש לדייק מדבריו, שרק לְגִיטִּין, אִין – אכן נחשבת היא כחלק מארץ ישראל, שהמביא משם גט אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, כיון שעדים מצויים ויכולים לקיימו, או כיון שהם בקיאים בכתיבת הגט לשמה, אבל לַעֲבָדִים – לענין המוכר עבדו ליהודי הנמצא בעכו, לֹא – אין דין עכו כארץ ישראל, והיינו כיון שגם היא נכבשה רק ב'כיבוש יחיד' ואין דינה כארץ ישראל לכל דבר (ריטב"א), ואף על פי שחציה של עכו בארץ ישראל ממש, מכל מקום אם נמכר העבד ליהודי הנמצא בחצי השני של עכו, שהוא כיבוש יחיד, יצא לחירות, וְכָל שֶׁכֵּן סוּרְיָא, דִּמְרַחֲקָא טְפֵי – שהיא רחוקה יותר מעכו, שבודאי המוכר עבד לאדם הנמצא בסוריא, דינו כמוכרו לחוץ לארץ, שיצא לחירות.