מסכת גיטין, פרק ה, שיעור 56

שנינו במשנה, אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, ואפילו הן זיבורית. גַּרְסִינָן – למדנו במסכת כתובות (צה.) בְּפֶרֶק מִי שֶׁהָיָה נָשׁוּי, אִיבַּעְיָא לְהוּ -הסתפקו בני הישיבה, אִישְׁתַּדְּפִי בְּנֵי חָרֵי – באופן שהתקלקלו הנכסים שביד הלוה עצמו, ולא ניתן לגבות מהם, מַהוּ דְּלִיטְרוֹף מִמְשַׁעְבְּדֵי – האם יכול המלוה לגבות את חובו מנכסים משועבדים הנמצאים ביד הקונים. וְאִיפְּסִיקָא הִלְכְתָא – ונפסקה ההלכה בספק זה, אִישְׁתַּדּוּף בְּנֵי חָרֵי טָרֵיף מִמְשַׁעְבְּדִי – שאם התקלקלו הנכסים שביד הלוה, יכול המלוה לגבות את הקרקעות שביד הקונים.

משנה

אף על פי שהנושה ממון בחבירו, ואין לחייב נכסים, יכול הוא לגבות מנכסים משועבדים שביד הלקוחות, מבארת משנתנו שיש חיובים מסוימים שאינם נגבים מנכסים משועבדים: אֵין מוֹצִיאִין נכסים מיד הלקוחות, לַאֲכִילַת פֵּירוֹת וְלִשְׁבַח הַקַּרְקָעוֹת, כלומר, הגוזל שדה מחבירו, ומכרה הגזלן לאדם אחר, ואותו אדם אכל את פירותיה, ולאחר זמן בא הנגזל והוציא את הקרקע מיד הלוקח, הדין הוא שהנגזל משלם ללוקח רק את דמי הקרקע עצמה, כפי ששילם לגזלן, ואילו את שווי הפירות והשבח אינו גובה מהנגזל, אלא מהגזלן שמכר לו את הקרקע, וְלִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת, שמתפרנסות מנכסי הבעל לאחר מיתתו, לכל אלו אין גובים מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים שביד הלקוחות, אף אם אין לו נכסים בני חורין, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, ובגמרא יבואר מהו תיקון העולם שבזה. הַמּוֹצֵא מְצִיאָה, והמאבד טוען שהיה שם סכום גדול יותר, אף שנמצא שהלה מודה במקצת, לֹא יִשָּׁבַע שבועה דאורייתא, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, שאם כל מאבד יוכל להשביע את המוצא, יימנעו בני אדם מלהשיב אבידה, מחשש שיחייבו אותם להשבע.

גמרא

שנינו במשנה, 'אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות, ולמזון האשה והבנות, מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לדין זה, ומהו תיקון העולם שבכך. ומבארת, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, לְפִי שֶׁאֵינָן כְּתוּבִין – כיון ששעבודים אלו אינם כתובים בשטר, שהרי הפירות והשבח לא נכתבו בשטר המכירה של הגזלן, שלא כתב לו אלא שמוכר לו קרקע פלונית באחריות, ולכן רק דמי הקרקע עצמם, הכתובים באותו שטר, נחשבים כהלואה בשטר הגובה מנכסים משועבדים [כיון שלפי האמת המכירה לא חלה כלל, שהרי הקרקע היתה גזולה, נמצא ששטר זה נחשב כשטר הלואה, ומוכיח שקיבל הגזלן מיד הלוקח את סכום המעות הכתוב בו], ואילו החוב של הגזלן לשלם את הפירות והשבח נחשב כמלוה בעל פה, שאינו נגבה מנכסים משועבדים, אלא רק מנכסים בני חורין, שביד הגזלן [ואף על פי שכותב לו בשטר המכירה שמקבל על עצמו גם אחריות על הפירות והשבח, מכל מקום אין יוצא על כך קול, כיון שעדיין אינם בעולם כלל, ויתכן שלא יבואו לעולם.

מוסיף הרי"ף ומבאר, וְאַף עַל גַּב דִּמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת, כְּמַאן דִּכְתִיבֵי דָּאמוּ – נחשבים הם ככתובים בשטר, כלומר, כיון שבשטר הכתובה מתחייב הבעל לזון את אשתו ואת בנותיו גם לאחר מיתתו, אם כן אף שלגבי מזון הבנות אין יוצא קול, כיון שיתכן שלא יהיו לו בנות, אך לגבי חיוב מזון אשתו הרי זה חיוב בשטר, ואם כן מדוע אין גובים מזונות אלו מנכסים משועבדים, ומבאר, מֵעִיקָּרָא כִּי אִיתְּקוּן – מתחילה, כשתקנו חכמים תקנה זו של מזון האשה, הָכֵי אִיתְּקוּן – כך תיקנו זאת, כְּתוּבִין הֵן אֵצֶל בְּנֵי חוֹרִין, שניזונת האשה מנכסי הבעל עצמם, וְאֵינָן כְּתוּבִין אֵצֶל מְשֻׁעְבָּדִים – אין חיוב זה נחשב ככתוב בשטר לגבי גביית מזונות אלו מנכסים משועבדים, שביד הלקוחות.