מסכת הוריות, פרק א, משנה ב

משנה ב: הוֹרוּ בֵית דִּין, וְיָדְעוּ שֶׁטָעוּ, וְחָזְרוּ בָהֶן, בֵּין שֶׁהֵבִיאוּ כַפָּרָתָן וּבֵין שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ כַפָּרָתָן, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, סָפֵק. אֵיזֶהוּ סָפֵק, יָשַׁב לוֹ בְתוֹךְ בֵּיתוֹ, חַיָּב. הָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, פָּטוּר. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מוֹדֶה אֲנִי בָזֶה שֶׁהוּא קָרוֹב לִפְטוּר מִן הַחוֹבָה. אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי, מַה שָׁנָה זֶה מִן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע, וְזֶה לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּשְׁמָע:
המשנה מבארת עתה את הדין באופן שהורו בית דין הוראה בטעות, ונהגו אנשים מישראל על פי הוראה זו, ואחר כך חזרו בהם בית דין מטעותם, ומכל מקום היו אנשים שלא ידעו שבית דין חזרו בהם והמשיכו לנהוג לפי אותה הוראה מוטעית, האם צריכים הם להביא קרבן בפני עצמם:
משנה ב: הוֹרוּ בֵית דִּין היתר בדבר שזדונו כרת, וּלאחר זמן יָדְעוּ בית דין שֶׁטָעוּ, וְחָזְרוּ בָהֶן, בֵּין שֶׁכבר הֵבִיאוּ בית דין את כַפָּרָתָן, וּבֵין שֶׁעדיין לֹּא הֵבִיאוּ את כַפָּרָתָן, וְהָלַךְ היחיד וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אותו מקרבן, כיון שכבר התפרסמה הוראתם בכל ישראל, ונהג אותו אדם על פי הוראה זו, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, סָפֵק – דינו כאדם שיש לו ספק אם חטא או לא, שמביא אשם תלוי, ומבארת המשנה, אֵיזֶהוּ סָפֵק – באיזה מקרה סובר רבי אליעזר שהוא נחשב ספק ומביא אשם תלוי, אם יָשַׁב לוֹ בְתוֹךְ בֵּיתוֹ, והיה יכול לברר ולדעת שבית דין חזרו בהם מהוראתם, חַיָּב אשם תלוי, אבל אם הָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, ואפילו לא הלך ממש, אלא הכין עצמו לדרך, כיון שהיה טרוד ביציאה לדרך, לא היה לו לברר אם חזרו בהם בית דין, ודינו כמי שתלה עצמו בבית דין, ופָּטוּר מקרבן. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מוֹדֶה אֲנִי בָזֶה, שאם הלך למדינת הים, או הכין עצמו ללכת למדינת הים, שֶׁהוּא קָרוֹב לִפְטוּר מִן הַחוֹבָה, ואינו מביא קרבן כלל. אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי, מַה שָׁנָה זֶה – במה שונה דינו של זה שהלך למדינת הים מִן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, הרי החילוק הוא רק בכך שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע, וְזֶה שהלך למדינת הים לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּשְׁמָע, וכיון שזה טעם החילוק, הרי טעם זה שייך רק במי שכבר הלך למדינת הים, שאינו יכול לשמוע אם חזרו בהם בית דין מטעותם, אבל מי שעדיין לא הלך למדינת הים, אף על פי שהכין עצמו ללכת למדינת הים, והוא טרוד, מכל מקום הרי יכול הוא לשמוע שחזרו בהם בית דין, וממילא אף שלא שמע זאת אינו נחשב כתולה בדעת בית דין, אלא דינו ככל חוטא בשוגג, וחייב חטאת.