מסכת הוריות, פרק ג, משנה א

משנה א: כֹּהֵן מָשִׁיחַ שֶׁחָטָא וְאַחַר כָּךְ עָבַר מִמְּשִׁיחוּתוֹ, וְכֵן נָשִׂיא שֶׁחָטָא וְאַחַר כָּךְ עָבַר מִגְּדֻלָּתוֹ, כֹּהֵן מָשִׁיחַ מֵבִיא פָר, וְהַנָּשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר:

כפי שהתבאר לעיל, בחטאים מסוימים יש חילוק בין קרבנו של אדם רגיל החוטא לבין קרבנו של מלך וכהן גדול. במשניות שלפנינו יבואר מהו הזמן הקובע לענין סוג הקרבן, האם זמן החטא, או זמן הבאת הקרבן:
משנה א: כֹּהֵן מָשִׁיחַ שֶׁחָטָא והורה היתר לעצמו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה, ועדיין לא הספיק להביא את קרבנו וְאַחַר כָּךְ עָבַר מִמְּשִׁיחוּתוֹ, וכגון שנטמא ולא היה יכול לעבוד ביום הכפורים, והעבירוהו מכהונתו ומינו אחר תחתיו, וְכֵן נָשִׂיא [-מלך] שֶׁחָטָא וְאַחַר כָּךְ עָבַר מִגְּדֻלָּתוֹ, קודם שהביא את קרבנו, אין דינם משתנה, אלא נשאר כפי שהיה קודם שעברו מגדולתם, כֹּהֵן מָשִׁיחַ מֵבִיא פָר, והיינו פר העלם דבר, וְהַנָּשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר, וכדין מלך שחטא, הגם שכעת אינו מלך.