משנה ד: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר, מִן הָרֹטֶב, מִן הַקִּיפָה, מִן הָאָלָל, מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים, מִן הַטְּלָפַיִם, מִן הַקַּרְנַיִם, חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, כָּשֵׁר וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:

משנה ד: כפי שהתבאר, מחשבת פסול או מחשבת פיגול פוסלת ומפגלת רק אם היתה על אכילת או הקטרת כזית, ומשנתנו מבארת עתה שיש צורך שתהיה המחשבה על אכילת דבר הראוי מצד עצמו לאכילה. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח במחשבה לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר, או מִן הָרֹטֶב, מִן הַקִּיפָה – תבלינים וחלקים דקים מאד של הבשר, הנשארים בשולי הקדירה, מִן הָאָלָל – דלדולי בשר שנשארו בעור לאחר הפשטתו, מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים, מִן הַטְּלָפַיִם או מִן הַקַּרְנַיִם, ואפילו בחלקים הרכים שבהם, חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ במחשבה לאוכלו חוּץ לִמְקוֹמוֹ, הקרבן כָּשֵׁר, כיון שלכל הדברים הללו אין שם 'אכילה' לענין זה, וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, כלומר, גם אם התפגל הקרבן במחשבה המפגלת, ונאסר לאוכלו, או שהושאר לאחר זמן אכילתו ונעשה נותר, או שנטמא, אף על פי שבכל אחד משלשת האופנים הללו יש איסור באכילת הקרבן, והאוכלם חייב כרת, מכל מקום אם אכל חלקים אלו מהבהמה, אינו חייב כרת.