מסכת חולין, פרק ד, משנה ז

משנה ז: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ שִׁלְיָא, נֶפֶשׁ הַיָּפָה תֹּאכְלֶנָּה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא טֻמְאַת אֳכָלִין וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. חִשֵּׁב עָלֶיהָ, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ, אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה, וְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה. הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא, יַשְׁלִיכֶנָּה לַכְּלָבִים. וּבַמֻּקְדָשִׁין, תִּקָּבֵר. וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בָּאִילָן, מִפְנֵי דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי:

משנה ז: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה, וּמָצָא בָהּ שִׁלְיָא של עובר, נֶפֶשׁ הַיָּפָה – אדם שאין נפשו קצה בדבר מחמת מיאוס, תֹּאכְלֶנָּה – רשאי לאוכלה, ואין זה נחשב אבר מן החי, אלא שחיטת האם מתירה גם את השליה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה, לֹאטֻמְאַת אֳכָלִין, כיון שאין זה נחשב אוכל, מאחר ורוב בני אדם אינם אוכלים זאת, וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, אם מתה הבהמה.

חִשֵּׁב עָלֶיהָ לאוכלה, הרי חל עליה שם אוכל, ומְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.

שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ מרחם הבהמה קודם השחיטה, אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, ואף הולד שבתוכה אסור, כיון שאנו חוששים שהתחיל לצאת מקצת ראשו, והרי הוא כנולד, שאינו ניתר בשחיטת האם.

השליה היא סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה, שאם יצאה שליה אף לא נמצא בתוכה ולד האשה טמאה טומאת לידה, כיון שבודאי היה שם ולד ונימוח, וְכן השליה היאסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה, שאינו ניתר בשחיטת אמו, שמא יצא מקצת ראשו עם השליה.

בהמה הַמְבַכֶּרֶת [שלא ילדה מעולם] שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא, אף על פי שהבכור קדוש, ואין שליה בלא ולד, מכל מקום יַשְׁלִיכֶנָּה לַכְּלָבִים, כיון שזהו ספק, שמא היתה זו נקיבה שאינה קדושה, וכן שמא היה זה ולד שאינו דומה למין האם, שגם בו אין קדושת בכורה, וכיון שיש רק מיעוט קדושים, אין חוששים לכך. וּבַמֻּקְדָשִׁין, כגון בהמת שלמים שהפילה שליה, תִּקָּבֵר, כיון שבין זכר ובין נקבה הנולדים מבהמת קדשים הרי הם קדושים. וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ [-את השליה] בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בָּאִילָן, כדרך המנחשים שעושים דברים אלו לסימן שלא תפיל עוד, מִפְנֵי דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי, ואסרה התורה ללכת בדרכיהם במעשים מעין אלו.