מסכת מגילה, פרק ד, שיעור 36

הגמרא דנה עתה בהלכות קריאת ההפטרה: תַּנְיָא בברייתא, המַפְטִיר בַּנָּבִיא לאחר הקריאה בשבת, לֹא יִפְחוֹת מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד פְּסוּקִין, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה שֶׁקָּרְאוּ בַּתּוֹרָה, שכל אחד מהם קרא לכל הפחות שלשה פסוקים. וְאִי סָלִיק עִנְיָנָא בְּבָצִיר – אם מסתיים הענין לאחר פחות מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד פסוקים, כְּגוֹן הפטרת פרשת צו, שהיא 'עוֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר' (ירמיהו ז כא), שאין שם אלא ארבעה עשר פסוקים, לֹא בָּעִינַן – אין צורך בעֶשְׂרִים וְאֶחָד פסוקים. וְאִי אִיכָּא תּוּרְגְּמָן, החוזר ומתרגם כל פסוק אחרי הקורא בתורה, נַמִּי לֹא בָּעִינַן – גם כן אין צורך בעֶשְׂרִים וְאֶחָד פסוקים, אֶלָּא אֲפִילוּ לֹא קָרָא אֶלָּא עֲשָׂרָה פְּסוּקִין, שָׁפִיר דָּמִי – די בכך, דְּתָנֵי – שהרי כך שנה רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל, לֹא שָׁנוּ דין זה, שיש צורך בקריאת עשרים ואחד פסוקים להפטרה, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין תֻּרְגְּמָן, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תֻּרְגְּמָן, פּוֹסֵק אפילו אחר קריאת עשרה פסוקים, כיון שיחד עם התרגום הרי אלו עשרים פסוקים, וכיון שלאחר תירגום הפסוק האחרון נוהגים לחזור ולכפול את הפסוק האחרון בלשון הקודש, הרי אלו עשרים ואחד פסוקים. דְּאָמַר רַב נַחְמָן בַּר אַבָּא, זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – פעמים רבות הייתי עומד לפני רב נחמן, וְכִי הֲוָה קָרֵינַן – ולאחר שהיינו קוראים מההפטרה עֲשָׂרָה פְּסוּקִים, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תֻּרְגְּמָן, אָמַר לָן אַפְסִיקוּ – היה אומר לנו, הפסיקו את קריאתכם, ודי בכך.

הרי"ף מבאר עתה מי תיקן את קריאת התורה בבית הכנסת: שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"א), מֹשֶׁה רבינו תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בַּתּוֹרָה בַּשַּׁבָּתוֹת, וּבְיָּמִים טוֹבִים, וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מד) 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', והרי פסוק זה מיותר לכאורה, שכבר נאמרו כל פרשיות המועדות בפסוקים הקודמים, ומיתור הפסוק יש לדרוש שתיקן משה רבינו שיקראו בתורה בזמנים אלו.

מבואר בגמרא (ב"ק פב.) שבזמן שהיו ישראל במדבר תיקנו להם הנביאים שביניהם שיקראו בתורה בשני ובחמישי, כדי שלא יעברו עליהם שלשה ימים ללא לימוד תורה, והיה אחד קורא את כל הקריאה, ועֶזְרָא תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין שְׁלֹשָׁה עולים בַּתּוֹרָה, בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, וְכן תיקן עזרא שיהיו קוראים גם בְשַׁבָּת בַּמִּנְחָה, משום אנשים הטרודים בפרנסתם כל השבוע, ואינם שומעים את הקריאה של שני וחמישי, ועבורם תיקן קריאה נוספת זו.

משנה

משנתנו מבארת שכל דבר שבקדושה צריך מנין אנשים כדי לאומרו: אֵין 'פּוֹרְסִין עַל שְׁמַע', כלומר, אם באו עשרה בני אדם לבית הכנסת לאחר שהתפללו ביחידות, וכבר קראו הציבור את שמע, עומד אחד מהם ואומר קדיש, וברכו, וברכה ראשונה שלפני קריאת שמע ('פורסין' הוא מלשון פרוסה, כלומר חצי דבר, שמתוך שתי הברכות מברך רק את הראשונה, כיון שיש בה 'קדושה' (רשב"א)), ומתפלל תפילת שמונה עשרה, שיש בה קדושה. וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה – אין אדם אחד עומד להתפלל כשליח הציבור, וְאֵין הכהנים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם לברך את העם, וְאֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה בציבור, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא לאחר קריאת התורה, וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב בעת לוויית המת, שהיתה דרכם לשבת שבע פעמים לכבוד המת, להספידו, ועל כל פרק של הספד היו אומרים 'עִמְדוּ יקרים עמודו', ו'שבו יקרים שבו', וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים, ובגמרא יבואר מה היא ברכה זו, וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים, שעומדים בשורה לנחם את האבלים, וּבִרְכַּת חֲתָנִים – שבע ברכות, וְאֵין מְזַמְּנִין עַל הַמָּזוֹן בַּשֵּׁם, שאומרים 'נברך לאלוקינו', בפָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וּבַקַּרְקָעוֹת – כשבא אדם לפדות קרקע מן ההקדש, וצריכים לשום את שווייה, צריך שיהיו תִּשְׁעָה בני אדם, ואפילו ישראלים, וְכֹהֵן אחד עמהם, ויחד יהיו עשרה. ולומדים זאת מכך שנאמר בפרשת הקדשות עשר פעמים לשון 'כהן'. וְאָדָם – אם הקדיש האדם את דמי עצמו, שיש לשום את שוויו להמכר כעבד, ונותן דמים אלו להקדש, כַּיּוֹצֵא בָּהֶן – גם הוא נישום בעשרה בני אדם, שאחד מהם כהן.