שיעור 7, מסכת מגילה – פרק שני

משנה

הַקוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ – מסופה לתחילתה, לֹא יָצָא ידי חובתו, ובגמרא יבואר מנין לומדים דין זה. קְרָאָהּ עַל פֶּה, שלא מתוך המגילה, קְרָאָהּ תַּרְגּוּם או בְּכָל לָשׁוֹן אחרת, שאינה לשון הקודש, ואינו מבין את אותה לשון, לֹא יָצָא. אֲבָל קוֹרִין אוֹתָהּ לַלּוֹעֲזוֹת בְּלַעַז – לאותם שמבינים לשונות העמים, מותר לקרוא להם את המגילה בלשון שהם מבינים, מתוך מגילה הכתובה באותה לשון, ויוצאים בכך ידי חובה. וְהַלּוֹעֵז – המבין רק את שפת העמים, שֶׁשָּׁמַע אַשּׁוּרִית – לשון הקודש, אף שלא הבין, יָצָא ידי חובתו.

גמרא

שנינו במשנה, 'הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא'. תָּאנָא – שנינו בברייתא, וְכֵן הדין בְּאמירת ההַלֵּל, שאם אמרו למפרע, שלא כסדר הפסוקים, לא יצא [ויש אומרים שגם אם שינה את סדר הפרקים, לא יצא (משנה ברורה)], וְכֵן הדין בִּקְרִיַת שְׁמַע, שאם קראה למפרע, ששינה את סדר הפסוקים, לא יצא ידי חובתו [אבל אם שינה רק את סדר הפרשיות, יצא, שהרי גם בתורה אין הפרשיות כתובות כסדר אמירתן], וְכֵן בִּתְפִלָּה – בתפילת שמונה עשרה, אם שינה את סדר הברכות, לא יצא.

מבררת הגמרא, תְּפִלָּה מְנָּא לָן – מנין לנו דין זה, שהמשנה את סדר התפילה לא יצא ידי חובתו, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, שִׁמְעוֹן הַפָּקוֹלִי, הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר הראוי בְּיַבְנֶה, וכיון שיש להם סדר קבוע, אם שינה את סדר הברכות, לא יצא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, וְאִיתֵימָא – ויש אומרים שאמר כן רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, וְאָמְרֵי לֵהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא – ויש אומרים ששנינו כן בברייתא, מֵאָה וְעֶשְׂרִים זְקֵנִים שהיו בכנסת הגדולה, וּמֵהֶם היו כַּמָּה נְבִיאִים, והם חגי זכריה ומלאכי, תִּקְנוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר.

מבררת הגמרא, קריאת המְגִלָּה מְנָּא לָן – מנין לנו שיש לקוראה בסדר הראוי, ולא למפרע. דִּכְתִיב – שנאמר במגילת אסתר (ט כח) 'וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים', ומכך שהשווה הכתוב את הזכרת הימים, והיינו קריאת המגילה, לעשייתם, יש ללמוד, מָה עֲשִׂיָּה לְמַפְרֵעַ לֹא – כשם שאין סדר הימים יכול להיות למפרע, שהרי לעולם חמשה עשר הוא אחרי ארבעה עשר, אַף זְכִירָה לְמַפְרֵעַ לֹא – כך זכירת הנס בקריאת המגילה אינה נעשית למפרע, אלא כסדר כתיבת המגילה.

ממשיכה הגמרא ומבררת, הַלֵּל, מְנָּא לָן – מנין לנו שקריאת ההלל צריכה להיות כסדר כתיבתו, ולא למפרע. אָמַר רָבָא, דְּאָמַר קְרָא – שהרי נאמר בפסוק (תהילים קיג ג) 'מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה", ומכך שהשווה הכתוב את הילול שם ה' לזריחת השמש, יש ללמוד, כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִזְרוֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ לְמַפְרֵעַ מִן הַמַּעֲרָב לַמִּזְרָח, כָּךְ אֵין קוֹרִין הַלֵּל לְמַפְרֵעַ.

מוסיפה הגמרא ומבררת, קְרִיַת שְׁמַע, מְנָּא לָן – מנין לנו שאם שינה את סדר הפסוקים לא יצא ידי חובתו. דִּכְתִיב – שהרי נאמר לגבי מצוות קריאת שמע (דברים ו ו) 'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ', ומלשון 'וְהָיוּ' יש ללמוד שיהיו הדברים בפי האדם כפי שהם כתובים בתורה, שֶׁלֹּא יִקְרָא אותם לְמַפְרֵעַ.

שנינו במשנה, 'אֲבָל קוֹרִין אוֹתָהּ לְלוֹעֲזוֹת בְּלַעַז'. מוסיפה הגמרא, וְהוּא – ובתנאי שֶׁכְּתוּבָה המגילה בְּלשון לַעַז, אבל אם היא כתובה בלשון הקודש, והקורא קוראה בלעז, הרי הוא כקורא את המגילה בעל פה, שלא יצא ידי חובה. מסייעת לכך הגמרא, וְתַנְיָא – וכן שנינו בברייתא, כותבים את המגילה בשפה גִּפְטִית לַגִּפְטִים, וְעִבְרִית לָעִבְרִים, ויְוָנִית לַיְּוָנִים.

שנינו במשנה, 'וְהַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אַשּׁוּרִית, יָצָא'. מבארת הגמרא, וְאַף עַל גַּב דְּלָא יָדַע מַאי קָאַמְרֵי – אפילו שאינו מבין כלל מה נאמר בקריאה זו, שהרי אינו מבין לשון הקודש, מכל מקום יָצָא. מִידִי דַּהֲוָה אֲנָשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ – בדומה לנשים ועמי הארץ השומעים את קריאת המגילה, דְּלֹא יָדְעֵי מַאי קָאָמְרֵי – שאינם מבינים את הדברים, וַאֲפִילוּ הֲכִי נָפְקֵי יְדֵי חוֹבָתַיְהוּ – ואף על פי כן יוצאים הם ידי חובתם, והטעם לכך, דְּהָא אִיכָּא מִצְוַת קְרִיאָה וּפִרְסוּמֵי נִסָּא – כיון שיש מצוה לקרוא את המגילה ולפרסם את הנס, וגם אנשים אלו שאינם מבינים את הקריאה, שואלים את האחרים מה נאמר בקריאה זו, והם משיבים להם, ועל ידי זה מתפרסם הנס.