משנה ט: יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין, הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, וְהֵן מֻקְדָּשִׁים, בְּכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם, וּבַשְּׁבִיעִית, וְיוֹם טוֹב, וְכֹהֵן וְנָזִיר בְּבֵית הַטֻמְאָה. חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאָיִם. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ הַשֵּׁם. אָמַר לָהֶם, אַף לֹא הַנָּזִיר הוּא הַשֵּׁם:
משנתנו מבארת שיכול האדם להתחייב על מעשה אחד כמה מלקויות, אם עשה באותו מעשה כמה עבירות שונות:
יֵשׁ אדם שחוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד בשדה, וְחַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין, א. הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, שחייב משום כלאי בהמה. ב-ג. וְהֵן מֻקְדָּשִׁים, השור קדוש בקדושת מזבח, והחמור בקדושת בדק הבית, והם שני איסורים שונים. ד. בְּכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם, שבחרישתו חיפה בעפר את החיטה שהיתה זרועה בכרם, ודינו כזורע חיטה בכרם. ב. וּבַשְּׁבִיעִית – בשנת השמיטה. ו. וְיוֹם טוֹב. ז-ח. וְהיה אותו אדם כֹהֵן וְנָזִיר וחורש בְּבֵית הַטֻמְאָה. חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, ניתן למצוא אופן שעבר אותו אדם על תשעה לאוין, והיינו אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאָיִם – אם היה אותו אדם לבוש בכלאי בגדים, שהם צמר ופשתן יחד. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ הַשֵּׁם – איסור זה אינו שייך לחרישת התלם, ולכן אין מקום למנותו בכלל הלאוין שעובר האדם בחרישה זו. אָמַר לָהֶם, אַף לֹא הַנָּזִיר הוּא הַשֵּׁם – הרי גם הלאוין שמניתם, שהוא כהן ונזיר, אינם שייכים לכך שהוא חורש את התלם, אלא אף אם היה שוהה שם ללא חרישה היה עובר בכך [אמנם תנא קמא סובר שכיון שאי אפשר לחרוש בשוורים בלא שילך אחריהם להנהיגם במקום הטומאה, יש למנות לאוין אלו בכלל].
מסכת מכות, פרק ג, משנה ט
"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
