מסכת נגעים, פרק ו, משנה ט

פרק ז, משנה א: אֵלּוּ בֶהָרוֹת טְהוֹרוֹת. שֶׁהָיוּ בוֹ קֹדֶם לְמַתַּן תּוֹרָה, בְּנָכְרִי וְנִתְגַּיֵּר, בְּקָטָן וְנוֹלַד, בְּקֶמֶט וְנִגְלָה, בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה וְקֶדַח וּבַמּוֹרְדִין. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, הֶעֱלוּ שֵׂעָר וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח עַד שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת וְחָיוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַמֵּא, שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן טָמֵא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים:

פרק ז, משנה א: משנתנו מבארת שגם נגע שיש בו כל סימני טומאה, אינו מטמא אלא אם כן מתחילתו היה ראוי לטמא, אך אם מחמת טעם מסוים לא טימא את האדם בתחילתו, אף אם לאחר זמן התבטל אותו טעם, אין נגע זה מטמא. אֵלּוּ בֶהָרוֹת, אף שהם ממין הנגעים הראוי לטמא, הרי הם טְהוֹרוֹת, בהרות שֶׁהָיוּ בוֹ קֹדֶם לְמַתַּן תּוֹרָה, כיון שנאמר 'אדם כי יהיה בעור בשרו', והיינו שיהיה בו הנגע מעתה והלאה, ולא שהיה בו הנגע קודם מתן תורה, ומשם לומדים גם לשאר המקומות שלא טימא הנגע בתחילתו, כגון שהיה הנגע בְּנָכְרִי, שאינו מטמא בנגעים, וְנִתְגַּיֵּר, או שהיה בְּקָטָן קודם לידתו, שלא שייכת בו טומאת נגעים, וְנוֹלַד עם הנגע בעורו, או שהיה הנגע בְּקֶמֶט שבגוף האדם, שהתבאר לעיל (פ"ו מ"ח) שכיון שאין זה למראה עיני הכהן אינו מטמא, וְנִגְלָה, כגון שכחש גופו והתיישרו קמטי עורו, או שהיה הנגע בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן כשהיו בהם שערות, שבאותו זמן אינם מטמאים בנגעים אלו (אלא רק ב'נתק', שזהו נגע שבשערות עצמן), או שהיה הנגע בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה וְקֶדַח, שהם מיני כויות ופצעים שונים, וּבַמּוֹרְדִין – בזמן שהיו כויות ופצעים אלו כואבים, שלא הגליד עליהם עור בריא כלל, שבאותן זמן אינם מטמאים בנגעים, ולאחר זמן חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, שהם ראויים לטמא בנגעים אלו, וחזרו הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, והיינו שקרם עליהם עור בריא, אף שמכאן והלאה ראויים הם לטמא בנגעים אלו, מכל מקום הנגעים שהיו במקומות אלו קודם לכן, הרי הם טְהוֹרִים.

הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שהיו בהם נגעים עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, כגון ראשו של תינוק שעדיין לא הצמיח שיער, או מקום הזקן בנערים שעדיין לא צמח זקנם, שהוא מקום הראוי לטומאת נגעי עור הבשר, ולאחר מכן הֶעֱלוּ שֵׂעָר, שבאותו זמן אינם נטמאים בנגעים אלו, וחזרו וְנִקְרְחוּ, וראויים הם להיטמא בנגעים אלו, וכן הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח שהיו בהם נגעים עַד שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ – קודם שנעשו בהם אותם פצעים וכויות, שהם ראויים לטומאת נגעי עור הבשר, ואחר כך אירעו בהם פצעים וכויות אלו ואינם ראויים לטמא בנגעים אלו, ונַעֲשׂוּ צָרֶבֶת – העלו עור בריא ועתה הם ראויים להטמא בנגעים אלו, וְחָיוּ – ואפילו שהתרפאו לגמרי ונעשה דינם כעור בשר רגיל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַמֵּא, כיון שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן טָמֵא, כלומר, בשעה שנוצר הנגע היה ראוי לטמא, ואף עתה הוא ראוי לטמא, ואף שבאמצע היה זמן שאינו ראוי לטומאה אין בכך כלום. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים, כיון שיש צורך שיהא הנגע ראוי לטומאה מתחילה ועד סוף, וכיון שהיה זמן באמצע שאינו ראוי לטומאה, הרי זה טהור.