מסכת נדרים, פרק ט, משנה ה

משנה ה: פּוֹתְחִין לוֹ לָאָדָם בְּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ. וּמַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁנָּדַר מֵאִשְׁתּוֹ הֲנָאָה וְהָיְתָה כְתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת דִּינָרִין, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָּא וְחִיְּבוֹ לִתֶּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. אָמַר לוֹ, רַבִּי, שְׁמֹנֶה מֵאוֹת דִּינָרִין הִנִּיחַ אַבָּא, וְנָטַל אָחִי אַרְבַּע מֵאוֹת וַאֲנִי אַרְבַּע מֵאוֹת, לֹא דַיָּה שֶׁתִּטּוֹל הִיא מָאתַיִם, וַאנִי מָאתַיִם. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אֲפִלּוּ אַתָּה מוֹכֵר שְׂעַר רֹאשְׁךָ, אַתָּה נוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. אָמַר לוֹ, אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, וְהִתִּירָהּ רַבִּי עֲקִיבָא:

משנה ה: פּוֹתְחִין לוֹ לְאָדָם את נדרו בִּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ, ומביאה המשנה דוגמא לדין זה במעשה שהיה, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מֵאִשְׁתּוֹ הֲנָיָה, באופן שהתחייב לגרשה [וכפי ששנינו במסכת כתובות (פרק חמישי)], וְהָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וּבָאת האשה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא לתבוע מבעלה את דמי כתובתה, וְחִיְּבוֹ רבי עקיבא לִיתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר לוֹ אותו אדם, רַבִּי, שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת דִּינָרִים הִנִּיחַ לנו אַבָּא בשעת מיתתו, וְנָטַל אָחִי אַרְבַּע מֵאוֹת, וַאֲנִי אַרְבַּע מֵאוֹת, ואם אצטרך לתת לה את כל דמי כתובתה לא ישאר בידי מאומה, לֹא דַּיָּהּ [-האם אין די לה בכך] שֶׁתִּטֹּל הִיא מָאתַיִם זוז וַאֲנִי מָאתַיִם זוז. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, לא זו בלבד שעליך לתת לה את הממון שבידך, אלא אֲפִילוּ אם לא היה לך ממון, ואַתָּה מוֹכֵר שְׂעַר רֹאשְׁךָ כדי להרויח ממון, אַתָּה נוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ על כרחך. אָמַר אותו אדם, אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שכך הוא הדבר, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר כלל, ולא הייתי צריך לגרשה. וְהִתִּירוֹ רַבִּי עֲקִיבָא על ידי פתח זה.