פרק ו, משנה א: שְׁלשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בַּנָּזִיר, הַטֻּמְאָה וְהַתִּגְלַחַת וְהַיּוֹצֵא מִן הַגָּפֶן. וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְאֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיֹּאכַל מִן הָעֲנָבִים כַּזַּיִת. מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יָיִן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שָׁרָה פִתּוֹ בַיַּיִן וְיֶשׁ בָּהּ כְּדֵי לְצָרֵף כַזַּיִת, חַיָּב:

פרק ו, משנה א: שְׁלשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בַּנָּזִיר, כלומר, אסרה התורה על הנזיר שלשה דברים שונים, הַטֻּמְאָה – אסור לו להטמא למתים, שנאמר (במדבר ו ו) 'כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא' [אך שאר הטומאות אינן אסורות עליו]. וְהַתִּגְלַחַת – אסור לו לגלח את שער ראשו, שנאמר (במדבר ו ה) 'כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ'. וְהַיּוֹצֵא מִן הַגָּפֶן – אסור לו לאכול או לשתות יין וכל היוצא מן הגפן, שנאמר (במדבר ו ג-ד) 'מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל'.

פותחת המשנה בביאור הדין האחרון שהביאה, 'היוצא מן הגפן': וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן, כגון ענבים לחים ויבשים, זגים וחרצנים, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור כזית, ללקות על אכילתם. וְאֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיֹּאכַל מִן הָעֲנָבִים או משאר היוצא מהגפן בשיעור כַּזַּיִת. אמנם לגבי שתיה יש מחלוקת מהו השיעור המחייב, מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה – בתחילה היו אומרים שאינו חייב מלקות עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יָיִן. רַבִּי עֲקִיבָא חולק ואוֹמֵר, אֲפִלּוּ שָׁרָה פִתּוֹ בַיַּיִן, וְיֶשׁ בָּהּ כְּדֵי לְצָרֵף כַזַּיִת, חַיָּב, והיינו כיון שסובר רבי עקיבא שיש ללמוד את דין השתיה מדין האכילה, וכשם ששיעור אכילה לגבי נזיר הוא בכזית, הוא הדין ששיעור שתיה הוא בכזית, אף שאין בו רביעית, ועוד סובר רבי עקיבא, שאם אכל היתר ואיסור המעורבים זה בזה, כגון פת שרויה ביין, אף על פי שביין לבדו אין שיעור כזית, מכל מקום מצטרף ההיתר לאיסור, ומשערים את הפת והיין יחד, ואם יש בהם כזית, חייב.