משנה ב: עַל אֵלּוּ הַטֻּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵחַ, עַל הַמֵת וְעַל כַזַּיִת מִן הַמֵּת וְעַל כַּזַּיִת נֶצֶל וְעַל מְלֹא תַרְוַד רָקָב, עַל הַשִּׁדְרָה וְעַל הַגֻּלְגֹּלֶת וְעַל אֵבֶר מִן הַמֵּת וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָשָׂר כָּרָאוּי, וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת וְעַל חֲצִי לֹג דָּם, עַל מַגָּעָן וְעַל מַשָּׂאָן וְעַל אָהֳלָן, וְעַל עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה, עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ. עַל אֵלּוּ הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְסוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין, וְאֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת אֶלָּא עַד שֶׁיִּטְהַר וּמֵבִיא אֶת קָרְבְּנוֹתָיו:

משנה ב: נאמר בפסוק בפרשת נזיר (במדבר ו ט) 'וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ', ומבארת המשנה, עַל אֵלּוּ הַטֻּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵחַ, עַל הַמֵת, גם כשאינו שלם, אלא רוב בניינו של הגוף, והיינו שני שוקיים וירך, או רוב מנין האברים, והיינו מאה עשרים וחמשה אברים, וְעַל כַזַּיִת בשר מִן הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת נֶצֶל [-מוהל, כמין ליחה היוצאת מעיפוש הבשר], וְעַל מְלֹא תַרְוַד רָקָב – מלא כף מעפר רקבון של המת, עַל הַשִּׁדְרָה ואפילו אין בה בשר כלל, וְעַל עצם הַגֻּלְגֹּלֶת אף על פי שאין בה בשר, וְעַל אֵבֶר מִן הַמֵּת וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָשָׂר כָּרָאוּי, ו'בשר כראוי' היינו שאילו היה האבר מחובר באדם חי היה יכול להתרפא, ואפילו שאין בו שיעור כזית, וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת [והגם שרובע הקב עצמות מטמא באהל, הלכה למשה מסיני שאין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג], וְעַל חֲצִי לֹג דָּם מן המת, בכל אלו מגלח הנזיר עַל מַגָּעָן, וְכן עַל מַשָּׂאָן, וְעַל אָהֳלָן. וְעַל עֶצֶם מן המת בשיעור כַּשְּׂעוֹרָה, עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ, אך לא על אהלו, שאין עצם כשעורה מטמא באהל.

עַל כל הטומאות האֵלּוּ הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְסוֹתֵר אֶת הימים הַקּוֹדְמִין, כמו שנאמר (במדבר ו יב) 'וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ', וְאֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת את ימי הנזירות מחדש אֶלָּא עַד שֶׁיִּטְהַר על ידי טבילה, ותשקע החמה, לאחר שהיזו עליו מי חטאת בשלישי ובשביעי, וּמֵבִיא אֶת קָרְבְּנוֹתָיו: