משנה י: יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַת הַמַּעֲשֵׂר. אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִין, וְאֶת הַנּוֹקְפִין. עַד יָמָיו הָיָה פַטִישׁ מַכֶּה בִירוּשָׁלָיִם. וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי:

משנה י: יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל, הֶעֱבִיר הוֹדָיַת הַמַּעֲשֵׂר – ביטל את אמירת וידוי מעשרות, שהיו אומרים בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה, כיון שבשעה שעלה עזרא לבנות את בית המקדש השני לא עלו עמו הלויים, ומחמת כן קנסם שלא יטלו מעשרות, אלא ינתנו המעשרות לכהנים, וכיון שכך אי אפשר לומר את הוידוי, שאומרים שם (דברים כו יג) 'וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי'. אַף הוּא [-יוחנן כהן גדול] בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִין, שהיו הלויים אומרים בכל יום בשירתם את הפסוק (תהלים מד כד) 'עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה", כיון שנראה הדבר כאילו יש שינה לפני ה', וְאֶת הַנּוֹקְפִין, שהיו מסרטים את הבהמה בין קרניה לפני השחיטה, כדי שיפול הדם לעיניה ויהיה נח לכפותה ולשוחטה, והוא ביטל זאת כיון שנראה הקרבן כבעל מום, והתקין במקום זאת טבעות שהיו קבועות בקרקע, ולשם היו מכניסים את צואר הבהמה לפני שחיטתה.

עַד יָמָיו של יוחנן כהן גדול הָיָה פַטִישׁ מַכֶּה בִירוּשָׁלָיִם בחול המועד, שהיו בעלי המלאכות עושים מלאכתם בחול המועד משום שהיה זה דבר האבד, המותר מעיקר הדין, ואף על פי כן ביטל זאת כיון שהדבר נעשה בפרהסיא ויש בכך זלזול בכבודו של מועד, וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי, כיון שעד ימיו היה הקונה פירות מעם הארץ [המכונים 'דמאי', שתקנו חכמים לחשוש שלא הפריש מהם עם הארץ מעשרות כדין] צריך להפריש את כל המעשרות מספק, וכיון שהיה בכך הפסד היו שואלים האם המוכר נאמן שהפריש מעשרות, ואם לא היה נאמן לא היו קונים ממנו כלל, והתקין יוחנן כהן גדול שלא יפרישו מפירות דמאי אלא תרומת מעשר ומעשר שני, אבל מעשר ראשון ומעשר עני מפריש הקונה ונוטלם לעצמו [שהרי גם אם באמת זהו מעשר הרי מותר הוא באכילה לזרים, ומספק אין הלוי או העני יכול להוציאו מיד הבעלים].