מסכת סוכה, פרק א, שיעור 1

משנה

סֻכָּה שֶׁהִיא גְבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, כלומר, שהחלל שבין קרקע הסוכה לבין הסכך הוא יותר מעשרים אמה, פְּסוּלָה. וְרַבִּי יְהוּדָה חולק ומַכְשִׁיר, ובגמרא יבוארו טעמי מחלוקתם. וְסוכה שֶׁאֵינָה גְּבוֹהָה אפילו עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְכן סוכה שֶׁאֵין לָהּ לכל הפחות שָׁלשׁ דְּפָנוֹת, וְכן סוכה שֶׁחַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָתָהּ – שהמקומות המוצלים שבה פחותים מהמקומות שהשמש נראית בהם, כל אחת מסוכות אלו פְּסוּלָה.

סֻכָּה יְשָׁנָה, שנבנתה זמן רב לפני סוכות, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, כיון שלדעתם יש צורך לבנות את הסוכה לשם מצוה, ואילו סוכה זו נעשתה באופן סתמי, שלא לשם חג הסוכות, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין, כיון שהם סוברים שאין הסוכה צריכה להיעשות לשם מצות סוכה. אֵיזוֹ הִיא סוכה יְשָׁנָה, שבית שמאי פוסלים אותה, כָּל שֶׁעֲשָׂאָהּ קֹדֶם הַחַג שְׁלשִׁים יוֹם, אבל בתוך שלשים יום לחג הסוכות, שכבר מתחילים לדרוש וללמוד את עניני החג, מן הסתם נעשתה הסוכה לשם מצוה. וְדין זה של בית שמאי הוא רק בסוכה שנעשתה באופן סתמי, אבל אִם עֲשָׂאָהּ בפירוש לְשֵׁם הַחַג, אֲפִלּוּ אם עשאה מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה, כְּשֵׁרָה.

גמרא

שנינו במשנה, 'סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה'. מבררת הגמרא, מְנָא הָנֵּי מִילֵּי – מנין נלמד דין זה. אָמַר רַבָּה, דְּאָמַר קְרָא – שהרי כך נאמר בפסוק (ויקרא כג מג) 'לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ואף שכוונת הפסוק שיזכרו הדורות הבאים את ענני הכבוד שהושיב בהם ה' את ישראל, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכיון שלא כתבה התורה רק 'כי בסוכות הושבתי', אלא נאמר לשון 'למען ידעו', יש צורך ב'ידיעה' זו אף בעת קיום המצוה, והרי רק כשגובה הסוכה הוא עַד עֶשְׂרִים אַמָּה האָדָם הנמצא בה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא דָּר בְּסוּכָּה, אבל אם גובה הסוכה הוא לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, אֵין האָדָם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא דָּר בְּסוּכָּה, ומבארת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם לכך שאינו יודע שהוא דר בסוכה, מִשּׁוּם דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא – לפי שאין העין שולטת בגובה כזה, ואין האדם מבחין שיש סכך על גבי הסוכה, ולכן היא פסולה.

מביאה הגמרא לימוד אחר: רַבִּי זֵירָא אָמַר, מֵהָכָא – מכאן, מפסוק זה יש ללמוד את פסולה של סוכה זו, שנאמר (ישעיהו ד ו) 'וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב' וגו', ו'סוכה' היינו הסכך שעל גבי הסוכה, ויש ללמוד מהפסוק שמהות הסוכה הוא הצל שנוצר מחמת הסכך, וממילא רק עַד גובה עֶשְׂרִים אַמָּה אָדָם יוֹשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה, אבל כאשר הסוכה גבוהה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה אֵין אָדָם יוֹשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה, אֶלָּא בְּצֵל הדְּפָנוֹת הגבוהות (ואמנם גם כאשר הסוכה גבוהה רק עשרים אמה, אם היא בשטח מצומצם של ז' טפחים על ז' טפחים, שזהו גודל הסוכה הקטנה ביותר הכשרה, בודאי אינו יושב בצל הסכך אלא בצל הדפנות, צריך לומר שהיה מקובל לחז"ל שאף באופן כזה הסכך ממעט את החום שבתוך הסוכה, ולכן נחשב הדבר שמסייע הסכך ל'צל', והסוכה כשרה (ר"ן)).

לימוד נוסף: רָבָא אָמַר, מֵהָכָא – מפסוק זה יש ללמוד את פסולה של סוכה גבוהה, שנאמר (ויקרא כג מב) 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים', אָמְרָה תּוֹרָה, בשבעה ימים אלו צֵא מִדִּירַת קֶבַע וְשֵׁב בְּדִירַת עֲרַאי, כיון שמשמעות הפסוק הוא שיש לשבת במקום המתאים לישיבת שבעה ימים ולא יותר, והיינו דירת עראי, הרי עַד עֶשְׂרִים אַמָּה אָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי, אבל לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה אֵין אָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי, אֶלָּא דִּירַת קֶבַע, כיון שצריך הוא לקבוע את יתדותיה ומחיצותיה בחוזקה, שלא יפלו, ולכן זו סוכה פסולה.

עתה מבאר הרי"ף את הנפקא מינה בין הטעמים הללו: לְרַבָּה, דְּאָמַר שהטעם הוא כיון שלְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה אֵין אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא דָּר בְּסוּכָּה מִשּׁוּם דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא – כיון שאין העין שולטת ומבחינה בסכך הנמצא בגובה כזה, אִם הָיוּ הַדְּפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ, כֵּיוָן דְּשָׁלְטָא בְּהוּ עֵינָא – כיון שהעין שולטת בסכך הנמצא בגובה כזה, כי עינו של האדם נמשכת אחר גובה הדפנות עד שהיא מגיעה לסכך ורואה אותו, אַף עַל גַב דִּגְבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, כְּשֵׁרָה. וּלְרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר שטעם הפסול הוא כיון שכאשר הסוכה גבוהה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה אֵין אָדָם יוֹשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה (-סכך) אֶלָּא בְּצֵל דְּפָנוֹת, אִי אִית בָּהּ יָתֵר – אם יש בשטח הסוכה יותר מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, כֵּיוָן דִּרְוִיחָא – כיון שהסוכה רחבה אִיכָּא צֵל סוּכָּה – יש בה צל מהסכך, וּכְשֵׁרָה. וּלְרָבָא, דְּאָמַר שהטעם הוא כיון שלְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה אֵין אָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי אֶלָּא דִּירַת קֶבַע, לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא – אין תקנה לסוכה כזו, אֶלָּא בֵּין באופן שהדְּפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ ובֵין באופן שאֵין הדְּפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ, בֵּין יֵשׁ בָּהּ יָתֵר מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וּבֵין אֵין בָּהּ יָתֵר מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, כֵּיוָן שֶׁהִיא גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, הרי היא פְּסוּלָה.

מברר הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו: אִיכָּא מַאן דְּאָמַר – יש מי שאומר דהִילְכְתָא – שיש לפסוק את ההלכה כְּרַבָּה, שהפסול הוא מחמת שאין העין שולטת בסכך, וממילא אם הדפנות מגיעות עד לסכך הסוכה כשרה, והטעם שיש לפסוק כמותו, דְּהָא כָּל מִילֵּי, כְּרַב עֲבִיד – שהרי רבה היה עושה את כל מעשיו כשיטת רב (כמבואר במסכת שבת (כב.)) וראוי לפסוק כשיטתו. אומר הרי"ף, וַאֲנָן מִסְתַּבְּרָא לָן דְּהִלְכְתָא – ולנו מסתבר שיש לפסוק הלכה כְּרָבָא, דְּקַיְימָא לָן סוּכָּה דִּירַת עֲרַאי בְּעִינָן – מאחר ומוכח מכמה סוגיות במסכת זו (ז: יא. כא:) שלדעת חכמים יש צורך שתהא הסוכה 'דירת עראי', וְרַבִּי יְהוּדָה דְּמַכְשִׁיר סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה היינו כיון דסְבִירָא לֵיהּ דְּסוּכָּה דִּירַת קֶבַע בָּעֵינַן – שהוא סובר שיש צורך שתהא הסוכה דירת קבע, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ואין הלכה כמותו, אלא כחכמים, שיש צורך בסוכה העשויה כדירת עראי. וְאדרבה, אִי הֲווֹ דְּפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ, שזהו האופן שרבה מכשיר בו, כָּל שֶׁכֵּן דְּהָוְיָא לֵיהּ דִּירַת קֶבַע, ובודאי פסולה היא לדעת רבא. וְעוֹד, דְּהָא סוּגְיָין – שהרי סוגיית הגמרא בְּעִנְיַן סוּכָּה עַל גַּבֵּי סוּכָּה, כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא שָׁיְיכָא – מתאימה לשיטתו של רבא, שהרי הנידון שם הוא האם סוכה זו היא דירת עראי וכשרה, או דירת קבע ופסולה, וכמו שיבואר להלן.