מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 34

מבררת הגמרא את עיקר הדין שנטילת לולב ביום טוב ראשון נוהגת בכל מקום: וְיום טוב רִאשׁוֹן של חג הסוכות, דְּאִית לֵיהּ עִיקָר מִן הַתּוֹרָה בִּגְבוּלִין – שהוא נוהג מן התורה בכל מקום, ולא רק במקדש, מְנָא לָן – מנין לומדים זאת. ומבארת, דְּתַנְיָא בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא כג מ) 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן', וכך יש לדרוש את הפסוק, 'וּלְקַחְתֶּם', ללמד שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. 'לָכֶם', שתהא הלקיחה מִשֶּׁלָּכֶם, לְהוֹצִיא (-למעט) אֶת הַגָּזוּל וְאֶת הַשָּׁאוּל. 'בַּיּוֹם', וַאֲפִילוּ בְּשַׁבָּת. 'רִאשׁוֹן', וַאֲפִילוּ בִּגְבוּלִין. 'הָרִאשׁוֹן', כלומר יש להוסיף ולדרוש את ייתור האות ה"א שבתחילת המילה, שהוא מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה שבת אֶלָּא ביוֹם טוֹב רִאשׁוֹן בִּלְבַד.

אָמַר מַר – שנינו בברייתא, 'בַּיּוֹם, וַאֲפִילוּ בְּשַׁבָּת'. תמהה הגמרא, לשם מה יש צורך בפסוק מיוחד לומר שנטילת לולב דוחה שבת, פְּשִׁיטָא – והרי דבר פשוט הוא, כיון שאין כאן מלאכה האסורה מהתורה, אלא טִלְטוּל בְּעַלְמָא הוּא – אין זה אלא טלטול מוקצה, שזהו איסור דרבנן, וכי אִיצְטְּרִיךְ קְרָא לְמִשְׁרֵי טִלְטוּל – וכי יש צורך בפסוק להתיר טלטול מוקצה בשבת, והרי מהתורה אין בכך כל איסור. מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, לֹא נִצְרְכָה – לא הוצרך פסוק זה אֶלָּא לְמַכְשִׁירֵי לוּלָב – למלאכות הנעשות כדי להכשיר את הלולב למצוותו, כגון לקוצצו מהעץ וכדומה, וְאַלִּיבָּא – ולשיטתו דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּתַנְיָא בברייתא, לוּלָב וְכָל מַכְשִׁירָיו – כל המלאכות הנצרכות להכשירו לברכה, כמו קציצתו מהאילן וקשירתו, דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כיון דאָמַר קְרָא 'בַּיּוֹם', לרבות וַאֲפִילוּ בְּשַׁבָּת (וכפי שהתבאר, שהרי לא יתכן שבא הפסוק ללמדנו שנטילת לולב עצמה דוחה את השבת, שהרי אין בכך כל איסור תורה, ואם כן ודאי בא הפסוק לרבות שאף מכשירי לולב דוחים את השבת). וְרַבָּנָן סַבְרֵי – ואילו חכמים החולקים על רבי אליעזר סוברים, שכך יש לדרוש את הפסוק, 'בַּיּוֹם', וְלֹא בַּלַּיְלָה, שמצוות נטילת לולב מתקיימת ביום בלבד, ולא בלילה.

משנה

שנינו במשנה לעיל 'ערבה, ששה ושבעה', והכוונה למצוות ערבה שנוהגת בבית המקדש מלבד הערבות הניטלות יחד עם הלולב, והיא מצוה מן התורה (הלכה למשה מסיני), ולהלן תבאר המשנה את אופן קיום המצוה. עתה מבארת המשנה מתי נוהגת מצוה זו אף בשבת: עֲרָבָה שִׁבְעָה ימים, כֵּיצַד, יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה, כלומר, יום שביעי של חג הסוכות (ו'של ערבה' היינו שמצוות ערבה נוהגת בו) שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, נוהגת מצות ערבה אף בשבת זו, ונמצא שעֲרָבָה שִׁבְעָה, וְאם חל יום שביעי בשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, נוהגת מצות ערבה רק שִׁשָּׁה ימים (מצות ערבה אינה מפורשת בתורה אלא היא הלכה למשה מסיני, וכדי לפרסם שהיא חיוב מן התורה תיקנו חכמים שיהיה יום אחד שבו היא תדחה את השבת, אך לא רצו לתקן זאת ביום טוב ראשון, שאף אם יחול בשבת תנהג בו מצות ערבה, מחשש שיסברו האנשים שמחמת שהלולב נוהג באותו יום, נוהגת בו אף הערבה. ולכן תיקנו שרק ביום השביעי דוחה הערבה את השבת).

גמרא

אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד מהם אָמַר, 'עֲרָבָה' – מצוות חבטת ערבה בשאר מקומות שבישראל, מלבד המקדש, יְסוֹד נְבִיאִים הִיא – תקנת הנביאים האחרונים היא, חגי זכריה ומלאכי, שהיו מאנשי כנסת הגדולה, וסדרו תקנות לישראל, ותקנו אף ענין זה. וְחַד מהם אָמַר, מִנְהַג נְבִיאִים הִיא – מנהג הוא שהנהיגו הנביאים, ואין זו תקנה המחייבת כל אדם, ולכן אין מברכים על כך. וְאַסִיקְנָא – והסיקה הגמרא, אָמַר אַיְבוּ, הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ – הייתי עומד לפניו דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק, וְאַיְיתֵי הַהוּא גַּבְרָא עֲרָבָה קַמֵּיהּ – והביא אדם אחד ערבה לפניו, שָׁקִיל – נטל רבי אלעזר בר צדוק את הערבה, חָבִט חָבִט וְלֹא בָּרִיךְ – חבט אותה בקרקע ולא בירך על כך, והיינו כיון דקָסָבַר, מִנְהָג נְבִיאִים הִיא, וְאַמִנְהָגָא לֹא מְבָרְכִינָן.

אָמַר רַבִּי אַמִּי, עֲרָבָה זו, שחובטים אותה, צְרִיכָה שִׁיעוּר, ולהלן יבואר שיעורה, וְאֵינָהּ נִטֶּלֶת אֶלָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ, ללא מינים אחרים, כדי שיהא ניכר שהיא ניטלת לשם מצוה זו, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב, אלא צריך ליטול לשם כך ערבה אחרת. וְרַב חִסְדָּא אָמַר בשם רַבִּי יִצְחָק, אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אף בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב, שנוטלה וחובטה.

מבררת הגמרא, וְכַמָּה שִׁיעוּרָה של הערבה. אָמַר רַב נַחְמָן, שְׁלֹשָׁה בַדֵּי עָלִּין לַחִין – שלשה בדי ערבה, שבכל אחד מהם יש לפחות שלשה עלים (והצריך רב נחמן שלשה בדים, כדי שיהא ניכר שאין זו ערבה הניטלת לשם מצוות ערבה שבלולב, שלזה די בשני בדים). וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר, אֲפִילוּ עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד, דכיון שמנהג נביאים הוא, יש להקל בו (אמנם שיעור אורך הערבה הוא כאורך הערבה שבלולב, והיינו ג' טפחים).