יום רביעי
ו' סיון התשפ"ד

היום תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות בעומר

יום רביעי
ו' סיון התשפ"ד

היום תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות בעומר

חיפוש בארכיון

מסכת סנהדרין, חזרה, פרק ה, משנה א-ה

פרק ה, משנה א:  בודקים את העדים בשבע חקירות אודות המעשה שהם מעידים עליו: א. באיזו 'שמיטה' למנין השמיטות שביובל היה המעשה. ב. באיזו שנה בשמיטה. ג. באיזה חודש. ד. בכמה בחודש. ה. באיזה יום בשבוע. ו. באיזו שעה. ז. באיזה מקום. ולדעת רבי יוסי שואלים אותם רק באיזה יום, באיזו שעה ובאיזה מקום. אם היתה עדותם על הריגת נפש, שואלים אותם האם הכרתם את ההרוג, שהוא יהודי. האם התרתם ברוצח קודם לכן. ואם מעידים על העובד עבודה זרה שואלים אותם את מי עבד, ובאיזו דרך עבד.

משנה ב: מלבד שבע החקירות הללו יש לדיינים להרבות ב'בדיקות' על ידי שאלות נוספות שאינן שייכות לעיקר העדות, וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח.

אם אחד העדים אינו יודע להשיב על אחת משבע החקירות, עדותם בטלה, כיון שאי אפשר להזימה. אך אם השיב על הבדיקות שאינו יודע, ואפילו שני העדים אינם יודעים, אין העדות בטלה. אמנם אם יש הכחשה בין העדים, בין בחקירות ובין בבדיקות, עדותם בטלה.

משנה ג: אם אחד העדים אומר שהיה המעשה בב' בחודש, וחברו אומר שהיה זה בג' בחודש, עדותם קיימת, כיון שאנו מניחים שאחד מהם לא ידע שעיברו בית דין את החודש. אך אם יש הפרש של יומיים בעדותם, עדותם בטלה, ואין מניחים שאחד מהם טעה בשני חודשים, כיון שלאחר מחצית החודש בודאי כבר נודע לכל שעיברו בית דין את החודש.

אם אחד אומר שהיה המעשה בשעה שניה של היום [בשעות זמניות], וחברו אומר שהיה זה בשעה שלישית, עדותם קיימת, כיון שזהו שיעור זמן שניתן לטעות בו. אך אם היה ביניהם הפרש של שעתיים, שזהו זמן שאין לטעות בו, עדותם בטלה. אמנם דעת רבי יהודה שגם בהפרש של שעתיים עשוי אדם לטעות, ועדותם קיימת, אלא אם כן אחד אמר שהיה זה בשעה חמישית של היום וחברו אומר שהיה זה בשעה שביעית, כיון שבחמש חמה עדיין במזרח, ובשבע חמה כבר במערב, ואין טועים בזה.

משנה ד: אחר חקירת העד הראשון מכניסים את העד השני, וחוקרים ובודקים גם אותו. אם נמצאו העדויות מכוונות, פותחים בצד הזכות. ואין העדים רשאים ללמד זכות או חובה, ואין התלמידים רשאים ללמד חובה. אך אם בא אחד התלמידים ללמד זכות מושיבים אותו בין הדיינים, ונשאר שם כל אותו היום, ואם יש ממש בדבריו – מקבלים אותם. ואפילו הנידון עצמו יכול ללמד זכות על עצמו, אם יש ממש בדבריו.

משנה ה: אם מצאו זכות לנידון, פוטרים אותו. ואם לא מצאו לו זכות, משאירים את דינו למחר, וכל אותו היום דנים הדיינים בעניינו זוגות זוגות, וביום שלמחרת היו ממעטים במאכל, ואין שותים יין כלל, וכל הלילה היו נושאים ונותנים בדבר, ולמחרת חוזר כל אחד ואומר את דעתו, ודיין שלימד חובה אתמול רשאי לחזור היום וללמד זכות, אך מי שלימד זכות אתמול אינו רשאי ללמד חובה [עד שעת גמר הדין], ואם אינם זוכרים מי המחייב ומי המזכה, שני סופרי הדיינים מזכירים להם.

אם מצאו לו זכות, פוטרים אותו. אם עדיין הם חלוקים, עומדים למנין, ואם היו רובם מזכים, אפילו רוב של דיין אחד, פוטרים אותו. אך אם היה רוב של דיין אחד לחובה, או שהיו אחד עשר מחייבים ואחד עשר מזכים, ואחד אומר איני יודע, ואפילו אם רובם היו מחייבים ואחד אומר שאינו יודע, מוסיפים שני דיינים, ואם עדיין לא הגיעו להכרעה ממשיכים להוסיף שנים שנים עד שבעים ואחד, ואם היו הרוב מזכים, זכאי. ואם היה רוב של דיין אחד בלבד לחייב, הרי הם דנים זה כנגד זה עד שאחד המחייבים יסכים לדברי המזכים, או להיפך.

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)