פרק ט, משנה ב: אדם שהתכוין להרוג בהמה וטעה והרג אדם, או שהתכוין לגוי והרג יהודי, או שהתכוין לנפל והרג ולד בן קיימא, פטור ממיתה. ולרבי שמעון, אפילו אם התכוין להרוג אדם זה, וטעה והרג אדם אחר, פטור. אם היתה כוונתו למכה שאין בה כדי להמית את אותו אדם שהתכוין אליו, כגון שהתכוין לפגוע במותניו או באדם גדול, ולבסוף הוכה אותו אדם מכה הראויה להמית אותו, כגון שהוכה בליבו או שהיה קטן, פטור. אם התכוין למכה הראויה להמית, ובסוף הכה מכה שאינה ראויה להמית מצד עצמה, ואף על פי כן מת, פטור. אך אם התכוין למכה הראויה להמית, והכה בטעות במקום אחר שגם בו יש כדי להמית, חייב.
משנה ג: רוצח שרצח בעומדו יחד עם קבוצה של בני אדם, ואין ידוע מי מביניהם הוא הרוצח, כולם פטורים. [שור שנגמר דינו להיסקל והתערב בשוורים אחרים, לדעת תנא קמא סוקלים את כולם, ו]לרבי יהודה מכניסים את כולם למקום סגור עד שמתים מעצמם ברעב. בני אדם שהתחייבו במיתות שונות והתערבו זה בזה, דנים את כולם במיתה הקלה ביותר שביניהם. התערבו נסקלים בנשרפים, לרבי שמעון כולם בשריפה ולחכמים כולם בסקילה. התערבו נהרגים בנחנקים, לרבי שמעון כולם נהרגים, ולחכמים כולם נחנקים.
משנה ד: מי שהתחייב בשתי מיתות שונות בבית דין, מחמת שתי עבירות, נהרג בחמורה שביניהן. עבר עבירה אחת שיש בה שתי מיתות, כגון שבא על חמותו כשהיא עדיין אשת איש, שמתחייב שריפה משום חמותו וחנק משום אשת איש, לתנא קמא נידון במיתה החמורה, שהיא שריפה. ולרבי יוסי נידון בעבירה הראשונה שחלה באשה זו כלפיו, כיון שאין איסור חל על איסור, ונידון רק משום האיסור הראשון שבה.
משנה ה: מי שעבר על עבירה שיש בה כרת, והלקוהו, וחזר על כך שוב והלקוהו שוב, אם עבר עבירה זו פעם שלישית, מכניסים אותו למקום צר כשיעור קומתו בלבד, ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ עד שיתקטנו בני מעיו, ואז מאכילים אותו שעורים המנפחים את כרסו, עד שנבקעת ומת. וכן הדין במי שהרג אדם ואין על כך עדות הראויה לחייב מיתה בבית דין, כגון שהוכחשו בבדיקותיהם, שגורמים להריגתו בדרך זו.
משנה ו: הגונב כלי שרת מבית המקדש, וה'מברך' את שם ה' בשם עבודה זרה, והבועל גויה בפני עשרה מישראל, קנאים פוגעים בו והורגים אותו. כהן שעבד בבית המקדש בטומאה, פרחי כהונה מוציאים אותו חוץ לעזרה ופוצעים את מוחו בגזרי עצים. זר שעבד בבית המקדש, לרבי עקיבא מיתתו בחנק, ולחכמים מיתתו בידי שמים.
