הגמרא מביאה תירוץ נוסף על הסתירה לכאורה בין משנתנו לבין המשנה בבכורות: רַב חִסְדָּא אָמַר, לֹא קַשְׁיָא – אין קושיא וסתירה בין משנתנו לבין המשנה בבכורות, ובשתיהן מדובר באופן שהטעות היתה בשקול הדעת [כיון שבטעות בדבר משנה לעולם חוזר הדין], ובשתיהן מדובר באופן שאין גדול ממנו שיחזיר את הדין, והחילוק הוא בכך שכָּאן – במשנה בבכורות, מדובר שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד – שהדיין נטל ממון מהמתחייב ונתנו לבעל דינו, שאז הוא נחשב כמזיק ממש, וכיון שהדיין חייב לשלם מביתו, הדין קיים, ואילו כָּאן – במשנתנו, מדובר באופן שֶׁלֹּא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, אלא רק פסק את הדין, וכיון שהדיין פטור מלשלם, ויש הפסד לבעל הדין, לכן מחזירים את הדין.

תמהה הגמרא על תירוץ זה, בִּשְׁלָמָא – מובן הדבר באופן של 'חִיֵּב אֶת הַזַּכַּאי', מַשְׁכַּחַת לָהּ שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד – ניתן להעמיד זאת באופן שנטל ממון מהנתבע ונתן לתובע, אֶלָּא 'זִיכָּה אֶת הַחַיָּב', הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד – איך ניתן להעמיד זאת באופן שנשא ונתן ביד, והרי טעותו היתה בכך שפטר את הנתבע מלשלם. מתרצת הגמרא, אָמַר רָבִינָא, כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ לתובע מַשְׁכּוֹן של הנתבע בְּיָדוֹ, וְנוֹטְלוֹ מִמֶּנּוּ – לקחו הדיין מיד התובע ונתנו לנתבע. וכן האופן של 'טִמֵּא אֶת הַטָּהוֹר' האמור במשנה שם, היינו דְאֲגַע בֵּיהּ שֶׁרֶץ – שכדי לקיים את דינו שהפירות טמאים, הניח עליהם שרץ מת, וכיון שהתברר שבאמת היו הם טהורים, נמצא שהוא הזיקו בכך שטימא אותם במגע השרץ. וכן 'טִיהֵר אֶת הַטָּמֵא' היינו שֶׁעִירְבָן עִם פֵּירוֹתָיו הטהורים של אותו אדם, וכיון שהתברר שטעה והיו אלו פירות טמאים, נמצא שכל התערובת עתה בחזקת טמאה.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן להלכה כְּרַב חִסְדָּא, שיש חילוק בין נשא ונתן ביד ללא נשא ונתן ביד, חֲדָא, דְּהָכִי מַסְקָנָא דִּשְׁמַעְתָּא – שכך היא מסקנת הסוגיא. וְעוֹד, דְּהָא אוּקִימְנָא לְהָא מַתְנִיתִין בְּדוּכְתָּא אַחֲרִיתָא – שהרי העמידה הגמרא משנה זו במקום אחר, בִּבְכוֹרוֹת, בְּשֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, כִּדְאוּקְמָא רַב חִסְדָּא הָכָא – וכפי שהעמיד רב חסדא בסוגייתנו את המשנה בבכורות. וְקָיְימָא לָן נַמִּי כְּרַב שֵׁשֶׁת – ומקובל בידינו שיש לפסוק הלכה גם כרב ששת, דְּאָמַר, טָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר, וּבְכַמָּה דוּכְתִין אַמְרִינָן – ובכמה מקומות אמרה הגמרא לשון זו, 'נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְחוֹזֵר', הרי שנקטה הגמרא בפשיטות שהטועה בדבר משנה, דינו חוזר, כִּדְאָמְרִינַן הָתָם – וכפי שאמרה הגמרא שם (כתובות ק:), אָמַר אַמֵימָר, בֵּית דִּין שֶּׁמָּכְרוּ נכסי יתומים שֶׁלֹּא בְּהַכְרָזָה [-בלא שהכריזו תחילה שהקרקע עומדת למכירה, ועל ידי זה היו הכל יודעים על מכירה זו, ויתכן שהיה מי שישלם יותר תמורת הקרקע], נַעֲשׂוּ כְּמִי שֶׁטָּעוּ בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְחוֹזְרִין. וְאַמְרִינָן נַמִּי בְּמסכת שְׁבוּעוֹת (לח:), הַאי דַּיָּינָא דְּאַשְׁבַּע – אותו דיין שהשביע את המחויב שבועה בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בלא החזקת חפץ של קדושה בידו, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְחוֹזֵר. וּבְהַאי מַסֶּכֶת – ובמסכת זו, בְּפִירְקָא קַמָּא (ו.) אָמְרִינַן, אָמַר לֵיהּ רַב סַפְרָא, דְּטָעָה בְּמַאי – באיזו טעות מדובר, אִילֵימָא [-אם תאמר שמדובר] דְּטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְהָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, אָמַר רַב אַסִּי, טָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר. אַלְּמָא – ומוכח מכל המקומות הללו, דהֵכִין הִיא הִלְכְתָא – שכך היא ההלכה, שהטועה בדבר משנה, חוזר.