גמרא

תַּנְיָא בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא יט כט) 'אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ', רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זֶה הַמַּשִּׂיא את בִּתּוֹ לְזָקֵן, ומתוך שאינו מתקבל עליה היא מזנה תחתיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, זֶה הַמַּשְׁהֶה בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת, ומתוך כך גורם לה לזנות. אָמַר רַב כַּהֲנָא מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא, אֵיזֶהוּ עָנִי וְרָשָׁע עָרוּם, זֶה הַמַּשְׁהֶה בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת כדי שתעשה עבורו מלאכות ולא יצטרך לקנות שפחה, ומתוך כך גורם לה לזנות.

וְאָמַר רַב כַּהֲנָא מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא, הֱוֵי זָהִיר מִן הַיּוֹעַצְךָ עצות לְפִי דַּרְכּוֹ – להנאת עצמו.

תַּנְיָא, הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ, וְהַמְּכַבְּדָהּ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ, וְהַמַּדְרִיךְ אֶת בָּנָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וּמַשִׂיאָן נָשִׁים סָמוּךְ לְפִירְקָן [-כשהם עדיין קטנים], עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (איוב ה כד) 'וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא'.

תַּנְיָא, הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, לֹא יֹאמַר לוֹ הבן 'אַבָּא, עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה', כיון שמביישו ומצערו בכך, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ 'אַבָּא, כָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה', ומתוך כך ישים האב אל ליבו ויבין שעבר על דברי תורה.

דָּרַשׁ רַבִּי אָחָא בַּר חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב – מהו ביאור הפסוק (יחזקאל יח ו) 'אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא וְגוֹ' אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא, וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב', 'אֶל הֶהָרִים לֹא אָכַל', היינו שֶׁלֹּא אָכַל בִּזְכוּת אֲבוֹתָיו, כיון שהוא עצמו חסיד ומתפרס בזכות עצמו. 'וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל', היינו שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, 'וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא', שֶׁלֹּא יָרַד לְאוּמָנוּת חֲבֵירוֹ. וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב', שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מִקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה, שזהו גנאי לאדם הגון, וּכְתִיב בהמשך הפסוקים (שם יח ט) 'צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה'.

משנה

וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית – גויה, קַנָּאִין המקנאים את קנאת ה' פּוֹגְעִין בּוֹ – הורגים אותו.

גמרא

וְדין זה, שקנאים רשאים להרוג את הבועל ארמית, הָנֵי מִילֵּי – זהו רק בְּתוֹךְ הַמַּעֲשֶׂה, וּבְפַרְהֶסְיָא, וּכְמַעֲשֵׂה שֶׁהָיָה אצל זמרי בן סלוא, שהרגו פנחס, אֲבָל לְאַחַר פְּרִישָׁה, אִי נַמִּי – וכן אם היה הדבר בְּצִנְעָא, לֹא – אסור להורגו. וְאִם הֲרָגוֹ לְאַחַר פְּרִישָׁה, נֶהֱרַג עָלָיו – ההורגו חייב מיתה בידי אדם.

וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפוּנְדְקִיוֹת שֶׁל נָכְרִים (ע"ז לו:), אף שצן התורה האיסור לישא גויה הוא רק בדרך נישואין, שנאמר (דברים ז ג) 'לֹא תִתְחַתֵּן בָּם', בֵּית דִּינוֹ שֶׁל חַשְׁמוֹנַאי, גָּזְרוּ איסור אף עַל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה בְּצִנְעָא, וְחַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם 'נש"א', כלומר, נִדָּה, שִׁפְחָה, אֵשֶׁת אִישׁ, ואף שאין איסור נדה בגויה, ואין בה איסור שפחה, ואף אין איסור 'אשת איש' בגויה, מכל מקום גזרו עליה מדברי חכמים שינהגו בה איסורים אלו. וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שגזרו עליה מִשּׁוּם 'נשג"ז', כלומר, נִדָּה, שִׁפְחָה, גּוֹיָה, זוֹנָה [אם הוא כהן, האסור בזונה], כִּי אָתָא – וכשבא רַבִּין מארץ ישראל לבבל אָמַר, הַבָּא עַל הַגּוֹיָה חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם נשג"ז נִדָּה שִׁפְחָה גּוֹיָה, זוֹנָה, ומכים אותו מכת מרדות מדרבנן.

סְלִיקוּ לְהוּ אֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין