מסכת עדיות, פרק א, משנה יב1

משנה יב: אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי, תִּנָּשֵׂא. מֵת בַּעְלִי, תִּתְיַבֵּם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר בִּלְבָד. אָמְרו לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם, לֹא דִבְּרוּ בַקָּצִיר אֶלָּא בַהוֹוֶה. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.

משנתנו מביאה כמה הלכות שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל, וחזרו בית הלל והודו לדברי בית שמאי. והטעם בהבאת דעתם הראשונה של בית הלל מבואר בהקדמת פירוש המשנה לרמב"ם, וזו לשונו "הטעם שהצריכו לכתוב דעת איש אחד ואחר כך חוזר מן הדעת ההיא, כגון שאמרו בית שמאי כך, ובית הלל כך וכך, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, כדי להודיעך אהבתם האמת והגברת הצדק והאמונה. שהרי אלו האנשים הנכבדים החסידים הנדיבים המופלגים בחכמה, כשראו דברי החולק עליהם טובים מדבריהם, ועיונו נכון, הודו לו וחזרו לדעתו. כל שכן שאר האנשים, בראותו האמת נוטה עם בעל דינו, יהיה כמו כן נוטה לאמת, ולא יקשה עורף, וזהו דברי הכתוב צדק צדק תרדוף".
משנה יב: אֵלּוּ הם הדְבָרִים שבתחילה נחלקו בהם בית שמאי ובית הלל, שֶׁחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. הָאִשָּׁה שהיתה מוחזקת כנשואה, והלכה עם בעלה למדינת הים, שֶׁבָּאָה לאחר זמן לבדה מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי, אף על פי שמעיקר הדין יש צורך בשני עדים שיעידו על כך, מכל מקום נאמנת היא בדבריה, ותִּנָּשֵׂא לאחר. ואם אמרה מֵת בַּעְלִי ולא היו לו ילדים, תִּתְיַבֵּם, וזו קולא שהקילו בה חכמים כדי שלא תתעגן, וסמכו חכמים על כך שתדקדק היטב לפני שתינשא לאחר, שהרי אם לאחר נישואיה לאחר יתברר שבעלה הראשון היה עדיין חי, תצטרך להתגרש משניהם, ובניה משניהם ממזרים, ועוד קנסות שקנסוה חכמים, שמחמת כן בודאי לא תינשא לאחר לפני שתדע בבירור שאכן מת בעלה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שָׁמַעְנוּ דין זה אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר בִּלְבָד, כלומר, אותו מעשה שבו האמינו חכמים לאשה האומרת שמת בעלה היה באשה שבאה ממקום קצירת התבואה, ואמרה שמת בעלה, ושלחו ומצאו שדבריה נכונים, ורק באופן הדומה לזה התירו חכמים, כיון שמצוי הדבר שנחלש האדם בעת הקציר מחמת החום או מחמת נשיכת נחש, אבל במקרים אחרים לא הקילו להאמין לה. אָמְרו לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים, וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם, אין כל חילוק ביניהם, ולעולם נאמנת האשה בדבריה, לֹא דִבְּרוּ חכמים בַקָּצִיר, אֶלָּא בַהוֹוֶה – שזהו דבר הרגיל להיות, אבל באמת כן הוא הדין בכל מקרה, וחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.