מסכת עדיות, פרק ב, משנה ד1

משנה ד: שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה. עַל בֵּיצָה טְרוּפָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל גַּבֵּי יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁהִיא חִבּוּר. וְאִם הָיָתָה כְמִין כּוֹבַע, אֵינָהּ חִבּוּר. וְעַל שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם לָאו הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.

משנה ד: שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה – כשהיו יושבים ביבנה, והיו מסודרים שורות שורות, כעצי הגפנים שבכרם. עַל בֵּיצָה טְרוּפָה – ביצה שעירבו בכף את החלבון והחלמון שבה, שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל גַּבֵּי יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁהִיא חִבּוּר – נחשבת הביצה כמחוברת לירק וכחלק ממנו, ולכן אם נגע בביצה 'טבול יום', שזהו אדם שנטמא, וטבל, ועליו להמתין עד סוף היום כדי שתושלם טהרתו, אף על פי שהוא נחשב 'שני לטומאה' שאין נגיעתו מטמאת חולין, והביצה היא חולין [שהרי לא תיתכן ביצה של תרומה], מכל מקום כיון שהביצה נחשבת כמחוברת לירק של התרומה, הרי זה כאילו נגע בתרומה, ותרומה נטמאת ממגעו של 'שני'. וְאִם הָיְתָה הביצה נפוחה מחמת הבישול ומונחת מעל הירק כְמִין כּוֹבַע, שיש חלל בינו לבין הירק, ונגע הטמא במקום הנפוח, אֵינָהּ חִבּוּר. [ודין זה הוא בביצה טרופה, שנעשית כמשקה, אבל אם החלבון והחלמון מופרדים עדיין, הרי הביצה מחליקה ממקומה ואינה נחשבת חיבור].

נאמר בתורה (דברים כד יט) 'כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה', ומלשון 'בשדה' דרשו חכמים (סוטה מה.) שגם אם שכח לקצור חלק מהקמה [עד שיעור של סאתים] הרי זו 'שכחה', ואסור לחזור ולקוצרה, אלא עליו להשאירה לעניים.

וְעוד אמר רבי ישמעאל, עַל שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר, ששכח מלקוצרה, וְרֹאשָׁהּ של השיבולת מַגִּיעַ לַקָּמָה – לחלק מהשדה שעדיין לא נקצר כלל, אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה – אם יכול הוא לקצור את אותה שיבולת בחיתוך מגל אחד יחד עם השיבולים שבקמה שעדיין לא נקצרה, נחשבת השיבולת כחלק מהקמה, ואינה 'שכחה', שהרי לשון הפסוק הוא 'לא תשוב לקחתו', וכאן אינו צריך לשוב עבור אותה שיבולת, אלא קוצר אותה יחד עם שאר התבואה שבקמה שעדיין לא נקצרה, והֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם לָאו – אם אין אותה שיבולת נקצרת יחד עם הקמה, ועליו לשוב במיוחד עבורה כדי לקוצרה, קרויה היא 'שכחה', והֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.