מסכת עדיות, פרק ב, משנה ד2

המשך משנה ד: וְעַל גִּנָּה קְטַנָּה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת עָרִיס, אִם יֶשׁ בָּהּ כִּמְלֹא בוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן וּמְלֹא בוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן, תִּזָּרֵעַ. וְאִם לָאו, לֹא תִּזָּרֵעַ:

המשך משנה ד: נאמר בתורה (דברים כב ט) "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה, הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם", והיינו שאסור לזרוע תבואה בסמוך לגפנים, ומשנתנו מבארת עתה את שיעור ההרחקה הנצרך באופן מסוים: וְכן אמר רבי ישמעאל עַל גִּנָּה קְטַנָּה המיועדת לזריעת תבואה, שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת עָרִיס – חמש גפנים הנטועות [שזהו השיעור הקטן ביותר של עצי גפן הקרוי 'כרם' לענין כלאים], והגפנים נשענות על מקלות ארוכים כמי ששוכב בעריסה [כיון שענפי הגפן חלשים, הדרך היא להדלותם ולהשכיבם על מקלות], אִם יֶשׁ בָּהּ, בגינה, כִּמְלֹא בוֹצֵר וְסַלּוֹ – כשיעור מקום עמידת האדם הבוצר את הענבים, ומקום להנחת סלו, וזהו שיעור שתי אמות, מִכָּאן – מצד זה של הכרם, וּמְלֹא בוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן – מצדו השני, וכן מכל צדדי העריס, הרי היא נראית כמקום בפני עצמו, ולכן תִּזָּרֵעַ – מותר לזרוע תבואה בגינה, ובתנאי שירחיק את התבואה מהכרם בשיעור ששה טפחים, שזהו השיעור הנצרך לעבודת הכרם, וזהו שיעור ההרחקה הנצרך בין הכרם לתבואה. וְאִם לָאו – אם אין מקום בגינה סביבות העריס כמלא בוצר וסלו, לֹא תִּזָּרֵעַ הגינה בתבואה, כיון שנראה הדבר כאילו התבואה מעורבת בגפנים, וכאילו הם כלאיים.