מסכת עדיות, פרק ד, משנה יא

משנה יא: מִי שֶׁנָּדַר נְזִירוּת מְרֻבָּה וְהִשְׁלִים נְזִירוּתוֹ וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נָזִיר בַּתְּחִלָּה.

משנה יא: להבנת המשנה יש להקדים כמה הקדמות: א. אדם המקבל על עצמו נזירות סתם, ללא פירוט זמן הנזירות, הרי הוא נזיר שלשים יום. ואם פירט זמן מסוים לנזירותו, הרי הוא נזיר כל אותו זמן. ב. אדם המקבל על עצמו נזירות בהיותו בחוץ לארץ, צריך להזהר בכל דיני הנזירות (שלא לשתות יין, ולא להטמא למתים וכו'), אך כיון שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים, נמצא שכל זמן שהוא בחוץ לארץ אינו יוצא ידי חובתו (מדרבנן) בימי הנזירות שנהג שם, וקנסוהו חכמים ואמרו שעליו לעלות לארץ ישראל ולנהוג שם נזירות. ואם קיבל על עצמו נזירות סתם, שהיא שלשים יום, לדברי הכל עליו לעלות לארץ ישראל ולנהוג שם נזירות שלשים יום. אמנם, מִי שֶׁנָּדַר נְזִירוּת מְרֻבָּה – נזירות שהיא יותר משלשים יום, וְהִשְׁלִים ימי נְזִירוּתוֹ בחוץ לארץ, וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם – קנסוהו חכמים שינהג נזירות בארץ ישראל למשך שלשים יום בלבד, כשיעור הנזירות הקטנה ביותר, ולא חייבוהו יותר מכך. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נָזִיר בַּתְּחִלָּה – עליו לנהוג נזירות כפי הימים שהתחייב בהם, ואף שכבר נהג בחוץ לארץ ימים אלו, חוזר ונוהג אותם בארץ ישראל.