מסכת עירובין, פרק ח, שיעור 100

משנה

משנתנו דנה באדם שאינו שוהה בביתו בשבת, האם צריך הוא להשתתף בעירוב החצרות של אנשי חצרו: הַמַּנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ, וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת, אֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל – בין אם היה זה גוי ובין אם היה יהודי, הרי הוא אוֹסֵר את העירוב בחצרו, כיון שאף דירה ללא בעלים הדר בה עתה נחשבת 'דירה' לענין עירוב, וצריך בעל הדירה להשתתף בעירוב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בין גוי ובין יהודי, אֵינוֹ אוֹסֵר, לפי שדירה ללא בעלים אינה נחשבת דירה לענין זה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אמנם דירה ללא בעלים אינה נחשבת דירה, וכדברי רבי יהודה, אך מכל מקום נָכְרִי אוֹסֵר, כיון שיש לחשוש שיבא באמצע השבת, ויאסור את העירוב. ויִשְׂרָאֵל אֵינוֹ אוֹסֵר, כיון שֶׁאֵין דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל לָבוֹא בְּשַׁבָּת, ודירה ללא בעלים הדר בה אינה אוסרת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף הַמַּנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ, והוֹלֵךְ לִשְׁבּוֹת אֵצֶל בִּתּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר, אֵינוֹ אוֹסֵר, ואף שהוא באותה העיר וקל לו יותר לחזור לביתו, שֶׁכְּבָר הֵסִיחַ מִלִּבּוֹ מלחזור לביתו באותה שבת.

גמרא

שנינו במשנה, 'רבי שמעון אומר, אף המניח את ביתו והלך לשבות אצל ביתו'. אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. מוסיפה הגמרא, וְדַוְקָא אֵצֶל בִּתּוֹ הדין כן, כיון שמן הסתם לא יחזור לביתו בשבת, אֲבָל אם הלך לשבות אֵצֶל בְּנוֹ, לֹא – אין אומרים כן, אלא אינו מסיח דעתו מביתו, ועליו להשתתף בעירוב החצרות הנעשה שם. ומבארת הגמרא את החילוק בדרך משל, כִּדְאָמְרֵי אִינְשֵׁי – כפי שדרך בני אדם לומר, נָבַח בָּךְ כַּלְבָּא – עם נבח עליך כלב, כלומר, עם חתנך מתקוטט אתך, עוּל – תכנס לביתו ואל תחשוש, כיון שהאשה היא עיקר הבית, נָבַח בָּךְ גּוּרַיְיתָא – אך אם נבחה עליך כלבה, כלומר, אם כלתך מתקוטטת איתך, פּוּק – צא מביתה, ולכן אם הלך לשבות אצל בתו בטוח הוא שלא יחזור באמצע השבת, ואם הלך לשבות אצל בנו, יתכן שיחזור באמצע השבת, ולכן עליו להשתתף בעירוב.

משנה

בּוֹר מים שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שלא עירבו ביניהן, חציו של הבור בחצר האחת וחציו בחצר השניה, אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנּוּ מים בְּשַׁבָּת, לאף אחת מהחצרות, לפי שהמים מעורבים ביניהם, וכששואב מים לאחת החצרות הרי זה כאילו הוציא את המים גם מהחצר השניה, והדבר אסור, אֶלָא אִם כֵּן עָשׂוּ לוֹ [-לבור] מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, בֵּין אם מונחת המחיצה מִלְּמַעְלָה, שהיו תשעה טפחים למעלה מהמים וטפח אחד במים, ובֵין אם עשאה מִלְּמַטָּה, שהיו תשעה טפחים במים וטפח אחד למעלה מהמים, ובֵין מִתּוֹךְ אוֹגְנוֹ – שהיתה המחיצה כולה בין כותלי הבור, אף שכולה נמצאת מעל המים [וכגון שהיה הבור עמוק, ואין המים שבו מגיעים למרחק עשרה טפחים משפת הבור העליונה]. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מחלוקת יש בדבר, שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צריכה המחיצה להיות דווקא מִלְּמַטָּה, בתוך המים, ולא מלמעלה, ולא בתוך אוגנו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יכולה המחיצה להיות אף מִלְּמַעְלָה, ואף בתוך אוגנו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא תְּהֵא המְחִיצָּה גְּדוֹלָה – עדיפה מִן הַכּוֹתֶל שֶׁבֵּינֵיהֶם – שבין שתי החצרות, שעובר מעל הבור, ואף שאינו נכנס כלל לאויר הבור, והבור רחב ממנו ונכנס לשתי החצרות, נחשב הכותל כמחיצה המפסקת גם למים של הבור, ומותר לבני החצר לשאוב מהמים לתוך חצרם.

גמרא

שנינו במשנה שמחיצה גבוהה עשרה מועילה, 'בין מלמעלה ובין מלמטה'. הגמרא מביאה מחלוקת בביאור לשון המשנה, אָמַר רַב הוּנָא, מה שאמרו בית שמאי שצריכה המחיצה להיות 'לְמַטָּה', היינו לְמַטָּה מַמָּשׁ, סמוך למים, ואף שאין המחיצה נוגעת כלל במים. ומה שאמרו בית הלל שיכולה המחיצה להיות אף 'לְמַעְלָה', היינו לְמַעְלָה מַמָּשׁ, סמוך לשפת הבור למעלה מהמים, ודי בכך, ואף שאין המחיצה נוגעת במים, וְזֶה וְזֶה בְּבוֹר – לדברי שניהם צריכה המחיצה להיות בתוך כתלי הבור, ונחלקו רק אם היא צריכה להיות סמוכה למים או אף אם היא סמוכה לשפת הבור, מועילה. וְרַב יְהוּדָה אָמַר, 'לְמַטָּה', היינו לְמַטָּה מִן הַמַּיִם, כְּלוֹמַר, שיִהְיוּ הַקָּנִים מְשׁוּקָעִין לְמַטָּה מִן הַמַּיִם תִּשְׁעָה טְפָחִים, וְנִרְאִים רָאשֵׁי הַקָּנִים לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם טֶפַח. 'לְמַעְלָה', היינו לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם תִּשְׁעָה טְפָחִים, וְצָרִיךְ לִשְׁקוֹעַ מְחִיצַּת הַקָּנִים בְּתוֹךְ הַמַּיִם טֶפַח, כדי שֶׁלֹּא יְהֵא זֶה דּוֹלֶה מֵרְשׁוּת זֶה, וְלֹא יְהֵא זֶה דּוֹלֶה מֵרְשׁוּת זֶה. פוסק הרי"ף, וְסוּגְיָין – וסוגייתנו היא כְּשיטת רַב יְהוּדָה.