מסכת עירובין, פרק ט, שיעור 109

שנינו במשנה, 'וְכֵן בַּיִת שֶׁנִּפְרַץ משתי רוחותיו', ומשמע שאם נפרץ מרוח אחת, מותר הוא בטלטול. תמהה הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה אופן שנפרץ הבית מֵרוּחַ אַחַת, שמותר לטלטל בו, הרי הטעם בזה הוא כיון דְּאַמְרִינָן – שאנו אומרים 'פִּי תִּקְרָה יוֹרֵד וְסוֹתֵם', כלומר, כיון שיש קירוי מעל הפירצה, אנו מחשיבים זאת כאילו הקצה של התקרה שמעל הפירצה 'יורד' למטה, ונחשב ככותל, מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת נַמִּי – גם באופן שנפרץ הבית משתי רוחותיו, נֵימָא – נאמר דין זה של 'פִּי תִּקְרָה יוֹרֵד וְסוֹתֵם', ונתיר את הטלטול.

מתרצת הגמרא, אָמְרֵי בֵּי רַב מִשְׁמֵיהּ דְּרַב – אמרו תירוץ זה בבית מדרשו של רב, בשם רב, (בית) [כְּגוֹן] שֶׁנִּפְרַץ בְּקֶרֶן זָוִית דְּפִיתְחָא בְּקֶרֶן זָוִית לָא עָבְדֵי אִינְשֵׁי – אין דרך בני אדם לעשות בית הפרוץ משתי רוחותיו בקרן זוית, ולכן אין אומרים בזה 'פי תקרה יורד וסותם' (וְכֵן בַּיִת שֶׁנִּפְרַץ מִשְּׁתֵּי רוּחוֹתָיו אוֹקְמַהּ רַב כְּגוֹן שֶׁנִּפְרַץ בְּקֶרֶן זָוִית וְקֵירוּיוֹ בַּאֲלַכְסוֹן דְּלֵיכָּא לְמֵימַר פִּי תִּקְרָה יוֹרֵד וְסוֹתֵם).

הגמרא מביאה מימרא נוספת בענין זה של 'פי תקרה יורד וסותם': אִיתְּמַר – נשנתה מימרא זו בבית המדרש, אַכְסַדְרָה – מקום מקורה המוקף בשלש מחיצות הנמצא בְּבִקְעָה – במקום פתוח, שדינו ככרמלית, רַב אָמַר, מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלָּהּ – בכל האכסדרה, וְאַף עַל גַב דְּלֵיכָּא [-שאין לאכסדרה] אֶלָּא שָׁלֹשׁ מְחִיצּוֹת, כיון שיש לה תקרה, אַמְרִינָן פִּי תִּקְרָה יוֹרֵד וְסוֹתֵם, והרי זה כמקום המוקף בארבע מחיצות, המותר בטלטול. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – והלכה כדברי רב.

שנינו במשנה, 'רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם מוּתָּרִין לשבת זו, מותרין לעתיד לבוא. ואם אסורים לעתיד לבא, אסורים לשבת זו' וכו'. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה בביאור דבריו רבי יוסי, האם כוונת רַבִּי יוֹסֵי לְאִיסּוּר, שכשם שאסור לעתיד לבא כך אסור בשבת זו, אוֹ שכוונתו לְהֶיתֵּר, שכשם שמותר בשבת זו כך מותר לעתיד לבא.

אָמַר רַב, כוונת רבי יוסי היא לְאִיסוּר, שהטלטול אסור אף בשבת זו, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שכוונת רבי יוסי היא לְאִיסּוּר. ומסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הוֹאִיל וַאֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבֹא, בשבתות הבאות, אֲסוּרִין גם לְאוֹתָהּ שַׁבָּת.

מבררת הגמרא את ההלכה: אִיתְּמַר, רַבִּי חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר בשם רַב, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא. [ואף שלגבי עירוב פסק הרי"ף לעיל דשבת כיון דהותרה הותרה, היינו דוקא לגבי עירוב שנפסל, כגון שנפלה המחיצה שבין שתי החצרות, אך כאן שנפלה המחיצה או הקורה המחשיבים את החצר והמבוי לרשות היחיד, אין תועלת בכך שבתחילת השבת היו המחיצות קיימות, שהרי סוף סוף עתה נחשב המקום כרשות הרבים, וכמבואר לעיל בפרק ראשון].

משנה

הַבּוֹנֶה עֲלִיָּה – קומה שניה, הבנויה עַל גַּבֵּי שְׁנֵי בָּתִּים יחד, העומדים משני צידי רשות הרבים, והעליה שעל גביהם נמצאת בחלקה מעל רשות הרבים, כמין גשר, וְכֵן גְּשָׁרִים הַמְפוּלָּשִׁין, שניתן לעבור תחתם, ויש להם מחיצות משני הצדדים, מְטַלְטְלִין תַּחְתֵּיהֶן, ואף שיש למקום שתחתם רק שתי מחיצות, אנו אומרים שכיון שהמקום שתחת העליה מקורה הרי 'פי תקרה [-הקצה שבו מסתיימת התקרה] יורד וסותם', והרי זה כאילו אותו מקום מוקף ארבעה מחיצות, ודינו כרשות היחיד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, כיון שאין די בשתי מחיצות כדי להחשיב את המקום כרשות היחיד וסוברים שאין אומרים פי תקרה יורד וסותם [והיינו במקום שיש רק שתי מחיצות, אבל כשיש שלש מחיצות התבאר לעיל שאנו פוסקים כדברי רב, שפי תקרה יורד וסותם (בית יוסף)].

וְעוֹד הוסיף ואָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מְעָרְבִין – ניתן לעשות שיתוף מבואות בְּמָבוֹי מְפוּלָּשׁ – פתוח משני צדדיו, אף על פי שאין לו אלא שתי מחיצות [וה'מחיצות' הן שורות הבתים הבנויות לאורך המבוי], ודי בכך כדי להחשיבו כרשות היחיד מן התורה [אלא שצריך לחי או קורה בשתי ראשיו כדי להתיר את הטלטול בו גם מדרבנן (מאירי)] וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, כיון שלדבריהם אין די בשתי מחיצות כדי להחשיב את המקום לרשות היחיד, וכדי להתיר את המבוי יש צורך בשלשה מחיצות ממש, ולחי או קורה ברוח רביעית, ואז מועיל בו שיתוף מבואות, להתיר את הטלטול בו אף מדרבנן.

סְלִיקוּ לְהוּ כָּל גַּגּוֹת