מסכת עירובין, פרק י, שיעור 114

שנינו במשנה, 'וְכֵן לֹא יִרוֹק'. אָמַר רַב יוֹסֵף, הִשְׁתִּין אוֹ רָקַק מרשות היחיד לרשות הרבים בְּשׁוֹגֵג, עבר בכך איסור תורה, וחַיָּב חַטָּאת. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָקַר מֵעַל גַּבֵּי מְקוֹם אַרְבָּעָה, שהרי פיו ופי אמתו אין בהם ארבעה על ארבעה (ר"ח), ובדרך כלל אין המוציא מרשות לרשות חייב אלא אם כן עקר ממקום חשוב של ארבעה על ארבעה טפחים, מכל מקום כאן חייב, והטעם לכך, דְּאָמַר רָבָא, אדם שזָרַק חפץ לְפִי הַכֶּלֶב, וּלְפִי הַכִּבְשָׁן, אף שהונח החפץ במקום שאין בו ארבעה על ארבעה, חַיָּיב, אַלְמָא – ומוכח מדין זה, שמַחֲשַׁבְתּוֹ של האדם, ורצונו שינוח החפץ במקום מסוים זה, מְשַׁוְּיָא לְהוּ מָקוֹם – מחשיבה את פי הכלב ופי הכבשן כ'מקום חשוב', אף שאינו רחב ארבעה על ארבעה, והָכָא נָמִי – ואף כאן, לגבי המשתין או היורק מרשות לרשות, מַחֲשַׁבְתּוֹ ורצונו לעקור את הדבר מתוך גופו להנאתו (ר"ח), מִשַּׁוְיָא לְהוּ מָקוֹם – מחשיבה את גופו ל'מקום חשוב', וחייב על עקירה זו.

מוסיף הרי"ף: וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא רק לְדעת רַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר, מְלָאכָה שֶׁאֵינָה צְרִיכָה לְגוּפָה – פעולה שנעשית שלא לשם תכלית המלאכה שבה, חַיָּב עָלֶיהָ, דּוּמְיָא – בדומה לדין דְּהַמּוֹצִיא את הַמֵּת בְּמִטָּה, שאף שאינו צריך את מלאכת ההוצאה, שהרי אינו צריך שהמת יהיה בחוץ, אלא צריך רק שהמת לא יהיה בפנים, חייב על כך (שבת צג.). אֲבָל לְדעת רַבִּי שִׁמְעוֹן, הפוטר את העושה בשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה, פָּטוּר אף במשנתנו, דְּהַאי רוֹק – שהרי רוק זה, האדם אֵינוֹ צָרִיךְ לֵיהָנוֹת בּוֹ אַחַר שֶׁרְקָקוֹ [-אחרי שהוא עומד לרוק אותו מפיו], והוצאתו לרשות הרבים נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעת רבי שמעון פטור עליה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כִּיַּח – אדם המוציא ליחה מפיו בִּפְנֵי רַבּוֹ, חַיָּב מִיתָה בידי שמים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, לו) 'כָּל מְשַׂנְּאַי אָהֲבוּ מָוֶת', אַל תִּיקְרֵי 'מְשַׂנְּאַי', אֶלָּא יש לדרוש את הפסוק כאילו נאמר 'מַשְׂנִיאַי', שהעושה דבר שבו הוא משניא את עצמו, בפני רבו, עליו נאמר 'אהבו מות', כלומר, חייב מיתה. תמהה הגמרא, כִּיַּח, אַמַּאי – מדוע הוא נענש כל כך, והרי מֵינָס אֲנִיס – אנוס הוא לעשות כן, ואין הדבר תלוי ברצונו. מתרצת הגמרא, כִּיַּח וְרָק קָאַמְרִינָן – כוונת רבי שמעון בן לקיש לאדם המוציא ליחה ויורקה מחוץ לפיו, שדבר זה נעשה ברצונו, ודרך בזיון היא לעשות כן בפני רבו, ולכן עונשו חמור.

משנה

משנתנו ממשיכה בדיני הוצאה מרשות לרשות על ידי גוף האדם: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְיִשְׁתֶּה מים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וכן לא יעמוד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה מים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, כיון שבאופן זה הוא עוקר את המים מהרשות שהם נמצאים בה, והם נחים בתוך גופו, הנמצא ברשות אחרת. אֶלָּא אִם כֵן הִכְנִיס האדם את רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ לַמָּקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה, שאז המים נחים בגופו הנמצא באותה רשות שממנה נעקרו המים.

מוסיפה המשנה דין נוסף לענין הפרשת תרומות ומעשרות: וְכֵן בְּגַת, כלומר, אדם השותה יין מהגת [שבה דורכים את הענבים], אם עושה זאת דרך עראי אינו חייב להפריש תרומות ומעשרות, והסימן לכך שזו שתיית עראי הוא בכך שאת שארית היין מכוסו הוא מחזיר לגת, ולכן גם אינו מוזג את היין במים [שאם ימזגם, לא יהיו ראויים להחזרה לגת], ומחמת כן גם יש צורך שישתה את היין כאשר ראשו ורובו בתוך הגת, שבכך ניכר שהוא עתיד לשפוך את שארית היין לגת, אך אם אין ראשו ורובו בגת, אסור לו לשתות ללא הפרשת תרומות ומעשרות.

המשנה חוזרת עתה לנידון של שתיית מים הבאים מרשות אחרת: קוֹלֵט אָדָם העומד ברשות הרבים מים לשתייתו מִן הַמַּזְחֵילָה – צינור ארוך המונח לרוחב הבנין, ומוביל את מי הגשמים מהמרזבים שבגג אל החצר, ואף שהמים באים מרשות היחיד והוא עומד ברשות הרבים, ובתנאי שיקלטם לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, שזהו מקום פטור, שהרי אין רשות הרבים עולה למעלה מעשרה טפחים.

דין נוסף: וְכן עומד אדם ברשות הרבים, וקולט מים לשתייתו מִן הַצִּינּוֹר, שהוא בולט ויוצא לרשות הרבים, מִכָּל מָקוֹם, ואף למטה מעשרה טפחים, וְשׁוֹתֶה. כיון שאף הצינור נחשב כחלק מרשות הרבים, ואין כאן הוצאה מרשות לרשות.