מסכת ערכין, פרק ב, משנה א1

פרק ב, משנה א: אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יֶתֶר עַל חֲמִשִּׁים סָלַע. כֵּיצַד, נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר, אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם. פָּחוּת מִסֶּלַע וְהֶעֱשִׁיר, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. הָיָה בְיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אֶחָת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם. אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יֶתֶר עַל חֲמִשִּׁים סָלַע.

פרק ב, משנה א: אֵין בָּעֲרָכִין מי שנותן פָּחוּת מִסֶּלַע, כי אפילו עני שהעריך אדם מסוים, ואין לו די ממון לשלם כפי הערך האמיתי של אותו אדם, שהדין הוא שהכהן מעריך לפי הממון שיש לו, מכל מקום אינו מעריך בפחות מסלע, כיון שנאמר (ויקרא כז כה) 'וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ', ללמד שלא יהיה ערך הפחות משקל הקודש, שהוא סלע. וְלֹא יֶתֶר עַל [-ואין ערך הגדול יותר מ]חֲמִשִּׁים סָלַע, שזהו הערך של אדם מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה. כֵּיצַד, אדם שהתחייב ערך של אדם מסוים, אפילו היה ערכו חמישים סלעים, והיה המעריך עני ולכן נָתַן רק סֶלַע, וְהֶעֱשִׁיר, אֵינוֹ נוֹתֵן עוד כְּלוּם, כיון שעבר נפטר בנתינת אותו סלע. אבל אם נתן פָּחוּת מִסֶּלַע, שאין הזה שיעור נתינה כלל לענין ערכין, וְהֶעֱשִׁיר, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע, כעיקר חיובו. מי שהתחייב לתת ערכו של אדם בן עשרים, שערכו חמישים סלעים, והָיָה בְיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כיון שאינו יכול לתת את הערך המלא של חמישים סלעים, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אֶחָת, כיון שהוא סובר שהפסוק 'וכל ערכך יהיה בשקל הקודש' מלמד שאם אין האדם נותן את הערך המלא, הרי הוא נותן רק סלע אחד ולא יותר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, באופן כזה נוֹתֵן הוא אֶת כֻּלָּם, כיון שהפסוק בא ללמד רק שאפילו אם הוא עני שאין לו אלא סלע אחד, נותן אותו, אך אם יש לו יותר מסלע, אף שאין לו את הסכום כולו, נותן כל מה שיש לו. חוזרת המשנה ואומרת, אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יֶתֶר עַל חֲמִשִּׁים סָלַע, כדי ללמד שהלכה כחכמים, שרק פחות מסלע אין נותן, אבל יותר מסלע נותן, אפילו שאין זה הערך המלא, וכגון שיש לו סכום של חמשה סלעים, וכפי שהתבאר בדעת חכמים.