מסכת ערכין, פרק ה, משנה ה
משנה ה: שׁוֹר זֶה עוֹלָה, בַּיִת זֶה קָרְבָּן, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה, אוֹ דְּמֵי בַיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, חַיָּב לְשַׁלֵּם:
משנה ה: משנתנו מבארת את החילוק בין אדם שהתחייב לתת להקדש חפץ מסוים, לבין אדם שהתחייב לתת את דמיו: האומר שׁוֹר זֶה מוקדש לקרבן עוֹלָה, או שאמר בַּיִת זֶה יהא קדוש כקָרְבָּן לבדק הבית, אם מֵת הַשּׁוֹר, וְכן אם נָפַל הַבַּיִת, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אחרים תחתיהם, כיון שלא התחייב אלא את השור או הבית עצמם. אבל אם אמר האדם דְּמֵי שׁוֹרזֶה עָלַי עוֹלָה, הרי חייב את עצמו להביא קרבן עולה בערך דמי השור הזה, אוֹ שאמר דְּמֵיבַיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן, הרי התחייב להביא לבדק הבית דמים בשוויו של בית זה, ולכן גם אםמֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, חַיָּב לְשַׁלֵּם:
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
