מסכת ערכין, פרק ו, משנה ד

משנה ד: הָיָה (לוֹ) מִין אֶחָד מְרֻבֶּה וּמִין אֶחָד מֻעָט, אֵין אוֹמְרִים לוֹ לִמְכּוֹר מִן הַמְרֻבֶּה וְלִקַּח לוֹ מִן הַמֻּעָט, אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרֻבֶּה וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַמְּעָט. הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, מַעֲלִיןֹ לוֹ אֶת תְּפִלָּיו:

משנה ד: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, אם היה הנודר בעל מלאכה, משאירים לו שני כלים מכל מין ומין. אמנם אם הָיָה לוֹ מִין אֶחָד של כליםמְרֻבֶּה, וּמִין אֶחָד מֻעָט, וכגון שהיו לו מעצד אחד ושלשה מסורים, אֵין אוֹמְרִיםלוֹ לִמְכּוֹר מִן הַמְרֻבֶּה וְלִקַּח לוֹ מִן הַמֻּעָט, אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרֻבֶּה,וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַמְּעָט – את אותו כלי יחיד שיש לו מהמין המועט, וכפי שעד עתה הספיק לו כלי אחד, כך גם מעתה והלאה יסתפק בכלי אחד [והחידוש בכך, שהיינו יכולים לומר שעד עתה הספיק לו כלי אחד, כיון שמהכלי האחר היו לו שלשה, והיה יכול להשאיל את השלישי, ותמורת זאת היו משאילים לו את הכלי שאין לו ממנו אלא אחד, ואילו עתה שנטלו מידו את הכלי השלישי, ואין לו מה להשאיל, אף אחרים לא ישאילו לו, ולכך חידשה המשנה שאין אומרים כן]. הַמַּקְדִּישׁ אֶת כל נְכָסָיו, מַעֲלִיןֹ לוֹ אֶת תְּפִלָּיו – נוטלים ממנו אף את התפילין שלו, ועליו לפדותם מהקדש במעות.