משנה ט: מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר:

משנה ט: אדם עני, היכול ליטול פאה לעצמו, יכול ליטול אותה אף עבור חבירו, ומתוך שיכול לזכות לעצמו יכול לזכות לחבירו, והלה זוכה בה, אך מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה, והוא עצמו עשיר שאינו רשאי ליטול את הפאה לעצמו, וְאָמַר 'הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי', רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מתוך שיכול הוא להפקיר את כל נכסיו ולהיות עני, ומתוך שאם היה עושה כן היה יכול לזכות לעצמו, יכול הוא לזכות אף לחבירו, וזָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כיון שעתה אינו יכול לזכות לעצמו, שהרי הוא עשיר, אינו יכול לזכות לחבירו, ולכן יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן.

הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שיש לו שדה בארץ ישראל, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, ככל תבואה של עובד כוכבים, כיון שאינו חייב במתנות עניים, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר את התבואה הפקר גמור, לעניים ולעשירים, והרי הפקר פטור מן המעשר: